ראמי א-שיח' ח'ליל

בן 45 ואב לעשרה, תושב שכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה, סיפר על הפצצת בית בו שהה עם משפחתו שבה איבד את אשתו וחמישה מילדיו:

עד שהתחילה המלחמה גרתי בדירה בקומת הקרקע בבניין בשכונת א-שוג'אעיה עם אשתי ח'ולוד, בת 43, ועשרת הילדים שלנו, רוואן, בת 21, סמר, בת 19, נור, בת 17, חלא, בת 15, מוחמד, בן 13, ליאן, בת 11, ג'ורי, בת 9, מחמוד, בן 7, סעיד, בן 5, ופרח, בת שנה. בבניין גרו גם ארבעת האחים שלי עם המשפחות שלהם, שכולם עזבו כשהתחילה המלחמה, בגלל ההפצצות הכבדות ועברו לגור בבתים של קרובי משפחה או מכרים. אנחנו החלטנו להישאר כי לא היה לנו לאן ללכת. 

המצב היה מפחיד מאוד, ביום ובלילה. כל הזמן היו הפצצות והפגזות. הסתתרנו בחדר המדרגות, כי שם יותר בטוח. החשמל והמים היו מנותקים והשתמשתי בסוללה כדי להאיר קצת את הדירה עם מנורות לד, עד שהיא התרוקנה ולא היה לי איך לטעון אותה. בכל פעם ששמענו הפצצות הילדים בכו וצעקו. אי אפשר היה לישון בכלל.  

אחרי שבוע כבר היינו חייבים לעזוב את הבית, אי אפשר היה להמשיך לחיות שם בלי מים ובלי חשמל. עברנו לבית של אחותי בשכונת א-נסר, למרות שגם שם היו כל הזמן הפצצות. היינו 24 אנשים בדירה בקומת הקרקע. אחרי עשרה ימים הפציצו מגדל מגורים שצמוד לבית של אחותי והבית שלה ניזוק אז היינו חייבים לצאת גם משם ולחפש מקום אחר. אבל בכל מקום שהגענו כבר לא היה מקום, הכל היה מאוד צפוף עם אנשים שעזבו כבר קודם את הבתים שלהם.  

בסוף לא הייתה ברירה וחזרנו לשכונת א-שוג'אעיה, לבית של קרובי משפחה של אשתי, שיש בו שתי קומות ובכל קומה דירה אחת. בכל דירה היו בערך 22 אנשים. ב-7.11.23, בסביבות 20:00, הפציצו את הבניין. הבניין כולו קרס. אני והבנים שלי, מחמוד וסעיד, היינו באותו זמן בדירה בקומה הראשונה שבה היו הגברים. אשתי ושאר הילדים שלי, והנשים האחרות מהמשפחה, היו בדירה בקומה השנייה. 

אחרי ההפצצה הייתי כל הזמן בהכרה. הגוף שלי כוסה בהריסות אבל הראש שלי נשאר בחוץ. איכשהו הצלחתי לחפור ולהתחיל לשחרר את עצמי ואז הגיעו הבנות שלי, רוואן, סמר וחלא, ועזרו לי. הן חפרו בידיים כדי לסלק מעליי את העפר ואת שברי הבניין. אחרי 45 דקות בערך הגיעו אנשי ההגנה האזרחית ופרמדיקים וחילצו אותי מתחת ההריסות. הם חילצו גם את הבנים שלי מחמוד וסעיד. הם היו בסדר, למרות שהם נקברו מתחת להריסות. הם העבירו אותנו לבית סמוך והמשיכו בעבודות החילוץ. אחרי שעה בערך, הסיעו אותי עם מחמוד, סעיד, רוואן, סמר וחלא באמבולנס לבית החולים א-שיפאא. 

בבוקר הם חילצו את הגופות של אשתי ושל הבנות שלי ליאן וג'ורי. ראיתי אותן כשהביאו אותן לבית החולים. למחרת, קרובי משפחה שלי המשיכו לנסות לחלץ את שאר בני המשפחה. הם חילצו את הגופות של הילדים שלי, נור, מוחמד ופרח. הגופות שלהם היו מפוחמות ושרופות, זיהיתי אותם רק לפי הבגדים והנעליים שהם לבשו. הייתי בהלם. התמוטטתי ולא יכולתי להאמין למה שקרה לנו. 

אני נפצעתי, היה לי שבר באגן מצד שמאל, פצע מעל עין ימין ונקע באחת הבהונות. אחרי יומיים התחילו להפציץ את סביבת בית החולים, אז עזבנו אותו, כשאני נעזר בכיסא גלגלים, ועברנו לבית הספר על שם המשפחה הקדושה בשכונת א-נסר, שם נשארנו במשך יומיים. היה שם צפוף מאוד וכל הזמן הגיעו עוד ועוד אנשים. אבל גם שם היו הפצצות. שמעתי שנהרגו שם אנשים, אז החלטנו לעזוב. עזבנו ברגל ופנינו דרומה. מוחמד, בן אחותי, בן 27, דחף את כיסא הגלגלים שלי.  

הדרך הייתה ארוכה ומלאה מהמורות. הפציעה שלי גרמה לי לכאבים חזקים. כשהגענו למחסום של הצבא הישראלי על כביש סלאח א-דין, ליד צומת נצרים, החיילים קראו לנו לעצור ולהתקרב אליהם. אני ומוחמד התקרבנו אליהם בידיים מורמות. הם הורו לנו להוריד חולצה ומכנסיים, וצייתנו. אז הם שאלו אותנו איך נפצעתי ועניתי שהפציצו את הבית שבו הייתי. אחרי בערך עשר דקות הם שחררו אותנו והמשכנו להתקדם. הילדים שלי התקדמו בינתיים עם קרובי משפחה אחרים. חיפשנו אותם ומצאנו אותם בוואדי עזה, שם הם חיכו לנו. משם עלינו על עגלה רתומה לחמור שלקחה אותנו לבית החולים אל-אקצה בדיר אל-בלח.  

עכשיו אני, הילדים שלי, ומוחמד, בן אחותי, גרים באוהל ברחבת בית החולים. המצב שלנו גרוע מאוד. למרות שאין לי כמעט כסף, אני קונה אוכל כי לא מקבלים פה כלום. האנשים באוהל השכן נתנו לנו שלוש שמיכות בשבילי ובשביל הילדים. כבר עשרים יום שלא התקלחנו ואנחנו משתמשים בבדים רטובים כדי להתרחץ, עד כמה שאפשר. אבל אין לנו בגדים נקיים ללבוש אחרי הרחצה, יש לנו רק את הבגדים איתם הגענו. עד עכשיו לא קיבלתי שום עזרה, לא מוצרי מזון ולא שום דבר אחר חוץ מהשמיכות מהשכנים. בלילה הגשום קפאנו פה מקור ומי הגשם חדרו לאוהל. 

אשתי ח'ולוד הייתה עקרת בית. הבת שלנו נור הייתה תלמידת תיכון ומוחמד היה בכיתה ט', הוא אהב ספורט והצטיין בלימודים. ליאן הייתה בכיתה ו' והייתה ילדה מלאת חיים, עם הרבה אנרגיה, היא תמיד הייתה עושה שליחויות בשביל הבית. ג'ורי הייתה בכיתה ד' ואהבה לצייר, היא בכלל אהבה אומנות. פרח הייתה רק תינוקת, בת שנה, ילדת התפנוקים של המשפחה, הייתה כל כך אהובה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-25.11.23.

בהפצצה נהרגו 24 בני אדם, בהם 12 קטינים. להלן שמות ההרוגים: 

ח'ולוד א-שיח' ח'ליל, בת 43, וחמישה מילדיה: 

נור ראמי א-שיח' ח'ליל, בת 15 

מוחמד ראמי א-שיח' ח'ליל, בן 13 

ליאן ראמי א-שיח' ח'ליל, בת 11 

ג'ורי ראמי א-שיח' ח'ליל, בת 9 

פרח ראמי א-שיח' ח'ליל, בת שנה 

ארבעה אחים:

סלמאן עלאא אל-חילו, בן 25 

חאמד עלאא אל-חילו, בן 21 

עבד א-ראזק עלאא אל-חילו, בן 16 

מוחמד עלאא אל-חילו, בן 14 

יאסר אסעד חסנין, בן 58 

אשתו הנאדי סעיד חסנין, בת 47, וששת ילדיהם: 

מוחמד יאסר חסנין, בן 26 

נאייף יאסר חסנין, בן 22 

רר'ד יאסר חסנין, בת 20 

ג'ומאנה יאסר חסנין, בת 14 

דאנא יאסר חסנין, בת 13 

אסעד יאסר חסנין, בן 11 

שני אחים:

חוסאם חסנין חסנין, בן 19 

וסים חסנין חסנין, בן 16 

פייסל סעיד חסנין, בן 37, גיסו של ראמי 

שני האחים:

מחמוד מוחמד חסנין, בן 17 

עבדאללה מוחמד חסנין, בן 8 

מחמוד רמזי א-שיח' ח'ליל, בן 9