מירוות זידאן

בת 20, תושבת שכונת אל-אמל בח'אן-יונס, סיפרה על אחיה שנהרג כשהמשפחה התפנתה בהוראת הצבא, ועל אמה שנהרגה מול עיניה מירי הצבא בנקודת חלוקת סיוע של "הקרן ההומניטרית" (GHF) במערב רפיח ב-3.6.25:

עד המלחמה גרנו בבית שלנו בשכונת אל-אמל: אבא שלי, מוחמד זידאן, בן 47, אמא שלי, רים, בת 44, והאחים שלי, נביל, בן 23, עבד א-רחמאן, בן 15, אחמד, בן 12, תחריר בת 11, זיין א-דין, בן שבע ורזאן, בת 5. אחותי נסמה, בת 22, גרה עם בעלה, אחמד זידאן, בן 28, גם בח'אן-יונס.

היינו משפחה מאושרת, פשוטה, שהצליחה לחיות בכבוד. אבל המלחמה הארורה גזלה ממני את היקרים לי מכל, והפכה את החיים שלנו לגיהינום.

נשארנו בבית שלנו עד שנאלצנו לעזוב ב-22.1.24, כשצבא הכיבוש הורה לנו לפנות את השכונה, הטיל מצור על העיר ח'אן-יונס ופלש אליה. כשעזבנו את הבית הצטרפנו לשיירה של אנשים ונביל כנראה התקדם לפנינו. חשבנו כל הזמן שהוא שם בתחילת השיירה, אבל רק אחרי שיצאנו מהעיר התברר לנו שהוא נהרג עוד לפני היציאה מח'אן יונס. בגלל המצור לא יכולנו אפילו לחזור לעיר כדי להיפרד ממנו ולהביא אותו לקבורה.

עקרנו לעיר רפיח וגרנו שם באוהל למשך כמה חודשים, עד שהצבא פלש גם לרפיח ואנחנו חזרנו לח'אן-יונס. מצאנו את הבית שלנו הרוס חלקית. סילקנו חלק מההריסות, ניקינו את הבית וחזרנו לגור בו. כל הזמן הזה חיפשנו את גופתו של אחי נביל. בסוף כשכוחות ההגנה פתחו קבר אחים שהצבא חפר, אמא שלי זיהתה אותו בין הגופות שהוציאו משם. הבאנו אותו לקבורה בהרגשה קשה מאוד. כולנו בכינו ושקענו בעצב כבד.

נשארנו בבית שלנו עד שהצבא הורה לנו שוב לעקור ואז עברנו לגור באוהל באזור אל-מוואסי ח'אן-יונס. תנאי החיים היו קשים מאוד – גם כשעוד היינו בבית וגם באוהל באל-מוואסי, היה קשה להשיג אוכל ומים ולהטעין את הסוללות לטלפון ולפנסים. הרגשנו השפלה עמוקה ועוול גדול. עמדנו שעות ארוכות בתור לבתי התמחוי כדי לקבל צלחת עלובה של תבשיל. בשלב מסוים המשבר החריף מאוד וכבר לא הצלחנו כמעט בכלל להשיג אוכל.

בחודש מאי שמענו שעומדים לחלק סיוע בנקודות שהצבא הישראלי קבע. שמחנו מאוד ואמרנו שאלוהים ריחם עלינו. חשבנו שנקודות החלוקה יהיו מקומות בטוחים, אבל הסתבר שהן מלכודות מוות.

נקודות החלוקה היו במערב העיר רפיח. אני, אמא ואבא והאחים שלי החלטנו ללכת לשם כמו כולם. לפעמים הלכתי עם אמא שלי ואחד האחים ולפעמים אבא שלי היה מצטרף אלינו. ההליכה מהאוהל שלנו באזור אל-מוואסי לנקודת הסיוע לקחה לנו ארבע עד שש שעות, תלוי כמה מהר הלכנו. הפעם הראשונה שהלכנו לשם הייתה ב-26.5.25. בהתחלה היינו יוצאים בלילה, בשעה 3:00 לפנות בוקר, מגיעים בשעות הבוקר ולא משיגים שום אוכל. ניסינו את זה שלוש פעמים. אחר-כך התחלנו להקדים ולצאת בשעה 23:00 בלילה כדי להבטיח שנשיג חבילת סיוע, אבל עדיין לא הצלחנו כי הגיעו לשם עשרות אלפי אנשים. לפעמים הצבא הישראלי ירה עלינו. כשלא קיבלנו חבילת מזון חזרנו בלב שבור, מאוכזבים וזועמים על חוסר הצדק.

ב-2.6.25 הלכנו אני, אמא שלי ואחי אחמד, בן 12. אבא היה עייף והחליט לא לבוא הפעם. יצאנו בשעה 20:00 בערב והלכנו בקצב נוח כדי לא להגיע עייפים, אז זה לקח שש שעות. אחרי שעברנו את מסגד מועאוויה נחנו קצת, ואז המשכנו עד שכמעט הגענו למרכז חלוקת הסיוע.

כשהתקרבנו למרכז הסיוע, הצבא הישראלי פתח פתאום בירי מסיבי. זה היה בלתי נתפס. היה ירי כבד של פגזים וגם מרחפני קוואדקופטר שירו מהאוויר. היו שם המוני אנשים. התחבאנו בין קירות בטון נמוכים שתחמו דוכנים על חוף הים.

כשהירי פסק זזנו שוב לכיוון נקודת החלוקה. אני הלכתי ראשונה, ומאחוריי הלכה אמא כשהיא מחזיקה את היד של אחמד. אז התחילו שוב יריות, וכדור פגע לאמא בראש. הסתובבתי וראיתי אותה מוטלת על הקרקע. חשבתי שהיא רק התעלפה, לא עלה בדעתי שהיא נהרגה. קראתי, "אמא! אמא! את שומעת אותי?!" אנשים אמרו לי שהיא נהרגה, אבל אני המשכתי להתחנן אליה שלא תעזוב אותנו. החזקתי לה את היד והרגשתי את הדופק, גם כששמתי את הראש על החזה שלה הרגשתי שהלב שלה עדיין פועם. ביקשתי שמישהו יעזור לי, אבל אף אחד לא יכל לעזור כי הירי נמשך כל הזמן, וירו בכל מי שהרים את הראש. אלה היו רגעים נוראיים.

זה קרה בערך בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר של יום שלישי, 3.6.25. היו שם בערך שלושים הרוגים ו-200 פצועים.

נשארתי ליד אמא. הירי הכבד נמשך. לא ידעתי איפה אחי אחמד, ושמעתי אנשים אומרים שנהרג גם הבן של האישה שנהרגה. לא ידעתי מה לעשות, לעזוב את אמא וללכת לחפש את אחמד? כשכבר הייתי בטוחה שאמא לא בחיים הלכתי לחפש אותו בין ההמונים. לקח לי שעות, אבל מצאתי אותו בחיים. חיפשנו אנשים שיעזרו לנו לפנות את אמא שלי, אבל אף אחד לא הסכים. בזמן שניסינו למצוא את אמא שלי, פגשנו את בעלה של אחותי, אחמד, שהגיע לחפש אותנו אחרי ששמע על הטבח. המשכנו לחפש את אמא שלי אבל לא מצאנו אותה. הלכנו לחפש אותה גם בבתי חולים שדה - הבריטי, האמריקאי וזה של הצלב האדום, אבל לא מצאנו אותה. אחר-כך הלכנו לבית החולים נאסר, שאליו הביאו פצועים מהטבח וחיפשנו אותה גם שם, אבל לא מצאנו אותה.

שעה וחצי אחרי שהגענו לבית החולים נאסר, הגיע אמבולנס שהביא את הגופה של אמא שלי. הם הניחו את גופתה עם ההרוגים הלא-מזוהים. זיהינו אותה, וזה היה הסוף הנורא. בכינו וצעקנו מכאב ועל חוסר הצדק. כל בני המשפחה הגיעו לשם וכולנו נפרדנו מאמא. אמא הייתה אישה טובה ואהובה על כולם. מאז לכתה, חיינו שרויים באפלה.

עכשיו המצב שלנו קשה מאוד. כמעט ואין לנו מה לאכול, וכבר כמעט שאין גם בתי תמחוי. היום אבא הלך לאזור א-תחלייה, מזרחית לח'אן-יונס, בתקווה להשיג חבילת מזון, אבל חזר בידיים ריקות. גם הפעם ירו על אנשים. פגז נפל קרוב לאבא והוא נפצע קל מרסיס ביד שמאל. אבא סיפר שהיו שם עשרות הרוגים ופצועים והיה מסוכן מאוד להיות שם.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.6.25

* נכון ל-16.7.25, משפחתה של מירוות זידאן נמצאת באזור א-זוואידה. בני המשפחה אינם מסתכנים עוד בהגעה למרכזי הסיוע.