בן 30 ואב לשלושה, תושב בית לאהייא, סיפר על ההפצצה שבה נפצעו כל בני משפחתו ואשתו איבדה את רגלה
עד המלחמה גרתי עם אשתי ר'דיר, בת 30 ושלושת הילדים שלנו, זיאד, בן תשע, זינה, בת שש, ור'אלב, בן שנה ושלושה חודשים בבית לאהייא.
כבר בחודש הראשון של המלחמה, עקרנו לעיר דיר אל-בלח, שם נשארנו עד שכוחות הכיבוש אפשרו לעקורים לחזור צפונה. כשחזרנו לבית לאהייא, גילינו שהבית שלנו נהרס לחלוטין. הקמתי אוהל ליד הבית ההרוס וגרנו בו.
ביום חמישי, 15.5.25, בית לאהייא הייתה תחת הפגזה ארטילרית כבדה והפצצות אוויריות ונורו לכאן גם פצצות עשן. האוהל שלנו נפגע מרסיסי פגזים והצעתי לאשתי שהיא והילדים יישנו אצל השכנים שלנו ממשפחת כילאני, במרחק של בערך 50 מטרים מהאוהל. היה להם בית בן שתי קומות, שבקומה השנייה שלו היו ארבע דירות.
בסביבות 18:30, אשתי והילדים הלכו לבית של משפחת כילאני. הבית היה מלא קרובי משפחה שלהם ועקורים אחרים.
למחרת, יום שישי, 16.5.25, בשעה 3:30 לפנות בוקר, התעוררתי באוהל מפיצוץ אדיר באזור. אבנים נפלו על האוהל ואני קמתי ורצתי החוצה מהר כדי לראות מה הותקף. האוויר היה מלא באבק. התחלתי לרוץ לכיוון הבית של משפחת אל-כילאני, ושם ברחוב היו ערמות של אבנים וחורבות בניין. הבנתי שהבית שלהם הופצץ.
ישר רצתי פנימה לחפש את אשתי והילדים בין ההריסות. מצאתי את הבן שלי זיאד יושב באחד החדרים בקומת הקרקע, כשמעליו וסביבו הריסות. הוא קרא לאמא שלו ולאחיו, וכשראה אותי, הוא התחיל לצעוק "אבא אני כאן". היו לו כוויות בכל חלקי הגוף. הרמתי אותו ושאלתי אותו אם יודע איפה אמא שלו ואז שמעתי אותה קוראת לי.
מצאתי את ר'דיר שוכבת בצד הרחוב. בזמן ההפצצה היא הייתה בחדר. היא נפצעה קשה מאוד אבל הייתה בהכרה. רגלה השמאלית נקטעה מתחת לברך, ורגלה הימנית כמעט נקטעה.
כמה רגעים אחר-כך הגיעו עוד תושבים מהאזור ועזרו לי לחפש את שאר הילדים שלי והאנשים האחרים שהיו בבית. הם עזרו לי להכניס את זיאד ור'דיר לאמבולנס שהגיע למקום. אחר-כך מצאו את בתי זינה, שסבלה מפציעות וכוויות בינוניות, ואת בני ר'אלב, שנפצע קל בידיו ורגליו. כולנו עלינו לאמבולנס שהסיע אותנו לבית החולים האינדונזי בבית לאהייא.
באותו אירוע נהגו ארבעה מבני משפחת אל-כילאני, כולל אישה בהריון מתקדם, ועוד חמישה נפצעו.
אחי איאד הגיע לבית החולים, והוא היה עם הילדים שלי בזמן שאני הייתי עם אשתי, בגלל מצבה הקשה. ר'דיר הוכנסה מיד לחדר ניתוח. ניתחו אותה ברגל ימין, והתקינו לה קיבוע חיצוני מפלטינה בגלל שהיו לה הרבה שברים.
באותו יום אחר הצהריים, אחרי שהילדים קיבלו את הטיפול הדרוש בבית החולים, שלחתי אותם לבית של אחותי, יוסרה, במערב העיר עזה, מחשש שההפצצות וההפגזות בבית לאהייא יימשכו.
באותו יום באמת התגברו ההפגזות סביב בית החולים, ולכן החלטתי להעביר את אשתי באמבולנס לבית החולים א-שיפאא בעיר עזה. היא עדיין מאושפזת שם. אני מבלה איתה את הימים ואז בערב חוזר לבית של אחותי לטפל בילדים שלנו. האחיות של אשתי ובנות הדודות שלה גם עוזרות ומטפלות בה.
ר'דיר סובלת מכאבים חזקים ברגל שמאל, ולא חל שיפור במצב של רגל ימין שלה, שקובעה בעזרת פלטינה. בית החולים לא יכול להציע לה שום טיפול שישפר את מצבה והם רק נותנים לה משככי כאבים. אני לא יודע מה לעשות ומאוד מתוסכל כשאני רואה אותה סובלת מכאבים ומתמודדת עם מצב נפשי קשה עקב מצבה ואובדן הרגל שלה. כולנו במצב נפשי קשה, גם אני והילדים.
הכיבוש הרס לא רק את הבית שלנו אלא את כל המשפחה. אשתי הייתה עמוד השדרה של המשפחה, והפציעה שלה ומצבה הנפשי הקשה הורסים את כולנו.
אני מאוד מקווה שנצליח להוציא את אשתי להמשך טיפול כי אין טיפול ברצועה. היא זקוקה לתהליך ארוך של שיקום ולפרוטזה.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-3.6.25
בהפצצת בית משפחת אל-כילאני נהרגו:
- אינאס נועמאן אל-כילאני, בת 45, אם המשפחה
- בנה, מחמוד אל-כילאני, בן 12
- בתה, איסראא אל-כילאני, בת 22, בחודש התשיעי להריונה
- בעלה של איסראא, עבד א-רחמן אחמד בנאת, בן 25
חמישה בני משפחה נוספים נפצעו בהפצצה.