בת 22 ואם לתינוק בן שנה, תושבת העיר עזה, סיפרה כיצד אביה נפגע מירי בתוך ביתה ככל הנראה בחילופי אש במהלך פלישת הצבא לבית החולים א-שיפאא הסמוך, ומת לאחר שלא ניתן היה לפנותו לטיפול רפואי
אני ובעלי, מוחמד מורתג'א, בן 28, גרים עם התינוק שלנו איבראהים, בן שנה, בעיר עזה קרוב לבית החולים א-שיפאא. בתחילת המלחמה ההורים שלי, מחמוד אל-הינדי וסחר טפאש, עברו לבניין שלנו עם אחי מוחמד, בן 20, אחותי אמירה, בת 25, והבת שלה לאנא, בת שנתיים ושלושה חודשים. אצלנו היה מקום בגלל שההורים של בעלי נתקעו בירדן. הם היו בדרך חזרה מ"עומרה" (עלייה לרגל) בסעודיה, ולא יכלו לחזור לעזה בגלל המלחמה.
בבניין שלנו יש שלוש קומות. ההורים והאחים שלי היו בקומה השלישית ואנחנו בשנייה. בגלל הפלישה של הצבא הישראלי לבית החולים א-שיפאא שקרוב אלינו לפני בערך 15 יום, היינו ממש תחת מצור. כבר ביום הראשון הגיעו אלינו חמש נשים עם חמישה ילדים ממבנה סמוך לבית החולים וביקשה אצלנו מחסה. אירחנו אותם בקומה הראשונה. הילדים שלהן היו בני 13, 12, ארבע, שלוש, ו-6 חודשים.
המצב היה קשה. מטוסים חגו בלי הפסקה בשמיים וכל הזמן שמענו הפצצות, שהתעצמו בלילה. לא יכולנו לישון. התאספנו כולנו במסדרון שבין החדרים, כדי להתרחק מהחלונות. ישבנו על הרצפה והתפללנו שאלוהים יציל אותנו וישים קץ למצור הזה, שהצבא ייסוג מהאזור.
אי אפשר היה לצאת כדי להצטייד באוכל והיינו מוכרחים להסתפק במה שיש בבית. היו לנו רק אורז ופריקי. בישלנו אותו דבר כל יום וגיוונו את הטעם עם תבלינים. כל אחד אכל שתיים-שלוש כפות והעמיד פנים שהוא שבע, כדי להשאיר לאחרים. בעיקר התאמצנו לדאוג שיהיה מספיק לילדים. עודדנו אותם בהבטחות על דברים טעימים כשיהיה אפשר לצאת החוצה ואמרנו שהם צריכים רק להתאזר בסבלנות עד שהצבא ייסוג מהאזור.
התינוק שלי קיבל רק פורמולה. במקום 7 כפיות לבקבוק, שמתי לו רק שתיים, רק שלא ייגמר לנו. לא הייתה לי ברירה, כי לא היה לי שום דבר אחר לתת לו. תודה לאל, הפורמולה הספיקה ככה עד שהצבא נסוג מהאזור.
ביום חמישי, 28.3.24, בסביבות 11:00 בבוקר, אבא שלי התכונן לתפילת הצהריים בחדר שלו ואני הייתי בחדר ליד. פתאום שמעתי ירי, יצאתי מהר מהחדר וראיתי את אבא שרוע על הרצפה מול החדר השני. הרצפה הייתה מלאה בדם. הירי נמשך וכדורים פגעו בדלת החדר ובקיר.
משכתי את אבא בקושי רב ברגליים שלו והרחקתי אותו מטווח האש. הוא נפגע משלושה כדורים, אחד בחזה ואחד בבטן. הפגיעה השלישית, הכי קשה, הייתה במותן השמאלית. המעיים שלו היו חשופים. הבאתי חתיכת בד נקיה ושמתי אותה על הפצע. הוא אמר לי לעזוב אותו, כאילו ידע שהוא עומד למות ואין דרך להציל אותו.
התקשרנו לצלב האדום, להגנה האזרחית ולסהר האדום כדי לבקש עזרה, אבל לשווא. בצלב האדום שאלו אם נסכים שהצבא יפנה אותנו וייקח את אבא לטיפול, שזה אומר שנעקור לרפיח. שאלתי את אבא, שהיה עדיין בהכרה, והוא הסכים. התקשרתי אליהם שוב ואמרתי שאנחנו מסכימים להתפנות, העיקר שייקחו את אבא לטיפול.
השעה כבר הייתה 15:00. התכוננו למסע העקירה לרפיח. ארזנו קצת בגדים וכמה דברים חיוניים. אבל עברו שעות ואף אחד לא הגיע. בסביבות השעה 18:00 הודיעו לנו מהצלב האדום שהצבא הישראלי לא הסכים שנתפנה או שאמבולנס יגיע אלינו. כל מה שנשאר לנו היה רק להתפלל ולייחל שהצבא ייסוג מהאזור, כדי שנוכל לפנות את אבא לטיפול.
אבא היה עדיין ער, דיבר איתנו וביקש שנשמור אחד על השני - אני והאחיות שלי והאח היחיד שלנו, מוחמד. הוא הזיע מאוד, והפנים שלו הלכו והחווירו ככל שהזמן עבר. אני ואחותי ירדנו לקומה הראשונה כדי להשכיב את הילדים לישון ואמא שלי ואחי מוחמד נשארו עם אבא שלי. בבוקר עלינו למעלה בסביבות 6:00 ואמא אמרה לנו שאבא נפטר בסביבות 3:00 לפנות בוקר.
הייתה לי תקווה שיצילו אותו. הוא דיבר עד הרגע האחרון לפני שעזבתי אותו. אם אמבולנס היה מגיע אולי עוד אפשר היה להציל אותו. אבל המצב שלו התדרדר והוא גסס במשך שעות ארוכות, עד שמת.
לא ידענו מה לעשות עם הגופה שלו. בעלה של אחותי, שהוא רופא, הנחה אותנו בטלפון ואמר שאנחנו צריכים לעטוף את הגופה בניילון ולהשאיר אותה במקום קריר ומוצל כמה שיותר.
אני, אמא שלי, אחי ואחותי הורדנו את גופתו של אבא לקומה הראשונה. עטפנו אותה ביריעות ושקיות ניילון ושמנו אותה מתחת לשמשייה בגינת הבית, במקום מוצל ואז חיכינו שהצבא ייסוג מהאזור.
הצבא נסוג רק היום בשעה 2:00 לפנות בוקר. בבוקר הזמנו אמבולנס שהגיע ופינה את הגופה של אבא לבית החולים אל-מעמדאני. הם הכינו קבר לאבא בחצר האחורית של בית החולים וקברנו אותו שם. אבא שלי, מחמוד מוחמד אל-הינדי, היה מנהל אדמיניסטרטיבי בבית החולים הזה.
עכשיו אנחנו לא יודעים מה יקרה איתנו. אנחנו רק רוצים שהמלחמה תיגמר.
תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי גבתה את העדות בטלפון ב-1.4.24