בן 48 ואב לארבעה, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, סיפר על בתו בת העשר שנהרגה מטיל שנורה עליה כשהלכה להביא מים, על הריגתם של אשתו ובנו בראא בן השבע בהפצצת ביתם, על פציעתו ופציעת בנו בהפצצות אחרות ועל העקירה החוזרת והנשנית:
עד המלחמה גרתי עם אשתי נג'לאא פתחי אל-מופתי, בת 40, וארבעת הילדים שלנו עבד אל-כרים, בן 16, מוחמד, בן 14, אמנה, בת עשר, ובראא, בן שבע, בבית שלנו במחנה הפליטים ג'באליא. בתחילת המלחמה הבית שלנו הופצץ ונאלצנו לעקור לבית החולים כמאל עדוואן בבית לאהייא. כשהצבא הישראלי פלש לאזור שסביב בית החולים עברנו לבתי ספר במחנה הפליטים שהוסבו למחנה עקורים, ונשארנו שם בערך שמונה חודשים, עד שהצבא פלש גם למחנה הפליטים ג'באליא ועברנו לשכונת א-ספטאווי במערב העיר עזה. גרנו שם בערך חודש ואז חזרנו לג'באליא וגרנו שם בבית קטן במשך בערך חמישה חודשים.
באוקטובר 2024, כשהצבא שוב פלש לג'באליא, עקרנו לבית של חברים בעיר בית לאהייא ונשארנו אצלם בערך 15 ימים עד שהצבא הורה לנו להתפנות ועברנו לבית של אחותי, ליד בית החולים כמאל עדוואן.
ב-5.12.24, הצבא הפציץ את אזור הבית חולים, והבן שלי מוחמד נפצע בראש מרסיס שפגע לו במוח. מצבו היה קשה והוא הועבר לטיפול בבית החולים אל-מעמדאני במערב עזה. הבן הגדול שלי, עבד אל-כרים, ליווה אותו לשם והוא אושפז למשך בערך חודש. למחרת, ב-6.12.24, הייתה עוד הפצצה ואני נפצעתי באורח קשה בבטן והמעיים שלי נקרעו. אושפזתי במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים כמאל עדוואן למשך כמה ימים אבל אז הצבא הישראלי הורה לפנות את בית החולים. המצב היה נורא – הפצצות וירי כבד. היינו כל המשפחה בבית החולים ופינו את כולנו לבית סמוך, ושם אשתי והילדים טיפלו בי ודאגו לי.
ב-21.12.24, אזלו לנו מי השתייה ובגלל שלא הייתי מסוגל ללכת להביא מים, אמנה ביקשה שניתן לה ללכת. היא הלכה לבית החולים למלא שם, ובדרך חזרה פגע בה טיל של הצבא הישראלי – פגיעה ישירה. כשנודע לנו התחלנו לצעוק ולבכות. במשך שלושה ימים לא הצלחנו להביא אותה לקבורה בגלל המצב המסוכן באזור. אחרי שלושה ימים קברנו אותה מתחת לבית הרוס.
אחר-כך נאלצנו לעזוב את המקום בגלל האיומים של הצבא ולעקור למערב העיר עזה. כל הזמן הזה עמדנו בקשר טלפוני עם עבד אל-כרים ומוחמד בבית החולים מעמדאני.
במהלך הפסקת האש בינואר האחרון, חזרתי למחנה הפליטים ג'באליא, למקום שבו קברנו את אמנה והעברנו את גופתה לבית הקברות בבית לאהיא שבצפון הרצועה. במשך כל תקופת הפסקת האש גרנו באזור תל א-זעתר בג'באליא ומוחמד, ששוחרר מבית החולים ועבד אל-כרים, הצטרפו אלינו שם.
כשחודשה הלחימה, כבר לא היה לנו לאן ללכת. נשארנו בצפון הרצועה, למרות ההפצצות והאיומים של הצבא שהורה לכולם לפנות את האזור.
ב-17.5.25, החלטנו לעקור בכל זאת, כי המצב הפך מסוכן מאוד. באותו יום, בזמן שאשתי הכינה אוכל למשפחה והתכוננו לעזוב, פגע טיל בבית. אשתי ובני בראא, בן השבע, נהרגו במקום. הבן שלי מוחמד, נפצע בפעם השנייה ונכרתה לו אצבע בכף יד ימין.
האובדן של אשתי ושל בראא היה עבורנו אסון שאין לתאר. קברנו אותם בבית הקברות בשכונת א-שיח' רדוואן שבמערב עזה. מוחמד שוב אושפז בבית החולים למשך שבוע.
עכשיו אני ועבד אל-כרים גרים במערב העיר עזה. מוחמד שוהה עם המשפחה של אשתי, שמטפלת בו. אני עדיין סובל מהפציעה במעיים, בקושי מדבר ולא יכול לסחוב כלום. לי אין אפילו כוח לעמוד בתור למים או לאוכל. מצבי הנפשי קשה מאוד ואין לנו שום כסף.
לפני יומיים ראיתי סרטון שתיעד את הרגע שבו נהרגה בתי אמנה. היא רק יצאה להביא לנו מים, בזמן שאני הייתי פצוע. כשראיתי את הסרטון הרגשתי כאילו הכול קורה שוב. אני מרגיש חוסר אונים עצום על העוול שנעשה לנו. אני נזכר שוב ושוב בשיחה האחרונה שלי עם אמנה. אני לא מבין ולא יכול לעכל איך הצבא הורג ילדה שבסך הכול הלכה למלא מים.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-19.8.25