בת 40 ואם לארבעה ילדים בני 15-3, עיתונאית, תושבת העיר עזה
בגלל שאני עיתונאית, אני בדרך כלל לא בבית עם הילדים כשיש הסלמה במצב או מלחמה, כי אני מסקרת את האירועים. בעלי או מישהו אחר מהמשפחה נשאר איתם בבית, או שליאן, הבת הבכורה שלנו, בת 15, שומרת על הקטנים, ולפעמים הם נשארים לבד.
אלה תקופות מאוד מפחידות. העבודה שלי מפחידה ואני גם כל הזמן מפחדת על הילדים, במיוחד כשאני משאירה אותם לבד בבית. הראש והלב שלי נשארים איתם ואני כל הזמן מתקשרת אליהם כדי לראות שהם בסדר. זה פחד שאי אפשר לתאר. בכל בוקר כזה, כשאני צריכה לצאת, אני בוכה ומחבקת אותם ומרגישה שאולי לא אחזור הביתה. כעיתונאית פלסטינית-עזתית, אני לא מוגנת בשום צורה, וממילא אין שום מקום בטוח ברצועת עזה. אני יוצאת לתעד אירועים ברחובות עזה כשמטוסים מפציצים את הרצועה מעל הראש שלי ומחריבים בתים סביבי. יש אווירה של פחד גדול.
כל פעם שיש הפצצה אני חוששת שבני משפחה או חברים שלי הם בין הקורבנות.
ליאן מנסה לשמור את הפחד בבטן. לפעמים היא צועקת ובוכה באופן פתאומי. הבן שלנו אדם, בן 12, ממשיך לישון בזמן ההפצצות, כאילו שהוא בורח מהן, וכרם, בן 7, סובל במהלך הפצצות מהבעות פנים לא רצוניות ורועד.
אני מנסה לתת לעצמי הזדמנויות לבטא את הפחד והדאגה ולהתפרק קצת, כדי שאוכל לעבוד בראש נקי. אבל אני לא באמת מצליחה. הפחד כל הזמן בתוכי וזה ממוטט אותי. כשאני בעבודה אני לא מפסיקה לחשוב על הילדים ועושה כל הזמן הפסקות כדי לשלוח להם הודעות, במיוחד כשיש הפצצה קרוב לבית שלנו. אני מסתכלת על התמונות שלהם בטלפון ונזכרת בצחוק שלהם. אבל כל הזמן אני מרגישה שאני עומדת לאבד אותם או שהם עומדים לאבד אותי.
בעצם אין לנו שום הגנה. אין מקלטים שאפשר להכניס אליהם את הילדים בזמן ההפצצות, והצבא לא מבחין בין לוחמים לאזרחים או קטינים. ההפצצות מכוונות לבתים, רחובות, בתי חולים ושווקים. הם גם לא נמנעים מפגיעה בעיתונאים, שבעצם חשופים יותר מכולם. אני מרגישה שהצבא הישראלי פוגע בכוונה בעיתונאים כדי למנוע את הפצת הדברים בעולם. בלילה, בבית, אני כל הזמן נכנסת לבדוק שהילדים בסדר. יש לי סיוטים בלילה ואני כל הזמן רואה מול העיניים את הדברים שתיעדתי במשך היום.
אני לא יכולה לשכוח אף אחד מהבתים שנכנסתי אליהם. את המתים והשכול, את הרס והאנשים שנותרו ללא קורת גג. אני שומרת על קשר עם הרבה מהקורבנות, כי אחרי שתיעדתי את הסבל שלהם הסיפורים שלהם נחרטו לי בראש. אי היכולת לשכוח מגבירה את הלחץ הנפשי. הרבה פעמים בא לי לצעוק ולבכות. אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ.
הפחד, החרדות והדאגות שמלווים אותי במלחמות לא באמת עוזבים אותי כשהן מסתיימות. אני נשארת דרוכה וחרדה, מחכה להסלמה הבאה. אין יציבות ואין נחת, אבל חייבים להמשיך בחיים למרות הזוועה של ההפצצות, ההרג וההרס. בבית, עם הילדים, אני מנסה לשנות אווירה ולהתרחק מהחדשות, לצפות בדברים אחרים בטלוויזיה. לצחוק, להתבדח, ולנסות להוציא את הילדים מאווירת המלחמות שבה הם חיים. זה קשה אבל אני מנסה.
אנחנו לכודים ברצועה, ואי אפשר אפילו לצאת לחופש, בגלל הקושי לקבל היתרים וגם העלויות. אני לא מאמינה שהצד הישראלי ייתן לי היתר, והיציאה דרך מצרים גם כרוכה בסבל.
אין מילים שיכולות לבטא את היקף השכול, הכאב והיגון שכל מלחמה גוררת. ברגע שמתחילים להירגע קצת ולשכוח, מתחילה עוד הסלמה או מלחמה. אנחנו חיים פה בפחד ובאימה, יותר משני מיליון בני אדם. המצב שלי הרבה יותר טוב מזה של מי שאיבדו את היקרים להם ביותר, את הילדים שלהם, או ממי שנותר בלי קורת גג. בזכות זה אני עוד מצליחה לתמוך באנשים אחרים ולעבוד.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-15.6.23.