בת 46 ואם לחמישה, תושבת בית לאהייא, מספרת על תלאות העקירה, על התנאים הקשים במחנות העקורים ובאוהל, על אובדן אחותה בהפצצה ועל הקשיים הייחודיים שעמם מתמודדות כיום נשים בעזה:
לפני המלחמה גרתי עם בעלי, זיאד, בן 51, וחמשת הילדים שלנו, נור, בת 19, קייס, בן 18, איה, בת 14, נסמה, בת 12, ובילאל, בן תשע, בשכונת א-סלאטין בבית לאהייא. זיאד עבד כחקלאי באדמות של המשפחה, ואני עבדתי בעבודה משרדית עבור עיריית ג'באליא וארגונים כמו "הסעד האיסלאמי" ו-Save the Children.
ב-2003 גיליתי גוש בשד. עברתי ניתוח להסרת הגוש, שהתברר כשפיר, תודה לאל. אני במעקב וכל שישה חודשים מגיעה לביקורת אבל מאז תחילת המלחמה, הזנחתי את המעקב הרפואי ולא עשיתי שום בדיקה.
בעלי חולה סרטן מאז 2007. בשנת 2008, הוא עבר במצרים ניתוח להסרת גידול בבלוטת התריס, באזור הגרון. בנוסף, יש לו פציעה ישנה ברגל שמאל משבבי פלטינה שחדרו אליה בתאונה שעבר בשנת 2012. למרות בעיות הבריאות, היו לנו חיים טובים. הייתי קמה בבוקר ואוכלת ארוחת בוקר עם הילדים שלי, לפני שיצאו לבתי הספר שלהם, וכשהם חזרו גם אכלנו ביחד את ארוחת צהריים והייתי עוזרת להם בהכנת שיעורי הבית. בערבים בילינו ואכלנו כל המשפחה ביחד. בחודש רמדאן ובחגים היינו נפגשים עם המשפחות שלנו והייתה אווירה של אושר ושמחה. כשההורים שלי ביקרו אצלנו, הם תמיד הרגישו כמו בנופש.
גרנו בבית בן שתי קומות, עם שטח אדמה רחב עם עצי זית, תאנים, גפנים וגידולי ירקות. לי ולבעלי היה חדר משלנו וגם לילדים היו חדרים משלהם, והיו לנו סלון ושני חדרי רחצה. הבית שלנו הופצץ פעמיים בעבר – במלחמה ב-2014, אז הוא נהרס חלקית ושיפצנו אותו, ובמלחמה ב-2021 – אז הוא נהרס כליל והיינו צריכים לבנות אותו מחדש. סיימנו לבנות את הבית החדש ונכנסו לגור בו ארבעה חודשים לפני שפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר 2023 והפכה אותנו לעקורים חסרי בית.
בבוקר ה-7 באוקטובר, בזמן שהילדים התכוננו לצאת לבית הספר, שמעתי פיצוצים אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. הילדים יצאו לבתי הספר שלהם אבל חזרו מהר מאוד, מבוהלים מעוצמת הפיצוצים. הבנתי אז שמתחילה עוד מלחמה. שעה אחר-כך, כבר עזבנו את הבית, כי הוא נמצא באזור מסוכן, בצפון-מערב רצועת עזה, ומוקף אדמות חקלאיות. ארזנו מזוודות, לקחנו שמיכות ושני מזרונים, יצאנו מהבית ועזבנו את החיים היפים שלנו מאחורינו.
עקרנו לבית ספר שליד בית החולים א-שיפאא, ושהינו בו כחודש וחצי. בבית הספר היו המוני עקורים, והצפיפות הייתה איומה. גרנו בתוך כיתה גדולה, יחד עם הגיסים שלי ומשפחותיהם, 30 נפשות בערך, ובין המשפחות הפרידו רק מחיצות שתלינו בתוך הכיתה. לא הייתה לנו טיפת פרטיות, ואני והבנות שלי נאלצנו להישאר יום ולילה בבגדי התפילה (בגדים עליונים שנהוג ללבוש מחוץ לבית). בתוך הכיתה היתה פינת "שירותים", שבה עשינו את הצרכים בדלי או בשקיות, והיא הייתה משותפת לכולם. אני והבנות שלי הדלקנו אש לבישול על מדרגות בית הספר, ומים הבאתי עם הילדים ממקום קרוב לשם.
בנובמבר 2023, אחרי שהצבא הישראלי פלש לאזור בית החולים א-שיפאא, הוא התקדם כל יום קצת לכיוון בית הספר, מכיוונים שונים, עד שהגיע אלינו. הטנקים הרסו את גדר בית הספר ובהתחלה הם אסרו עלינו לעזוב את המקום, ואז הם הפרידו בין הנשים והגברים. הם העמידו את הנשים בצד אחד וציוו עלינו לעקור לדרום הרצועה, ואת הגברים העמידו בצד השני, עצרו את חלקם ועזבו את השאר. כשיצאנו מהכיתה הצלחתי לקחת איתי רק את הבגדים שלנו. אני והילדים לא עקרנו לדרום כפי שהם דרשו, אלא הלכנו לעיירה ג'באליא. כשבעלי הצטרף אליי שם, שכרנו מחסן ששימש לפני כן כדיר צאן, שיפצנו אותו, כיסינו את הריצפה בחול, אילתרנו חדר שירותים פרימיטיבי – ונשארנו שם שנה וחצי.
שם גם עברנו את תקופת ההרעבה הנוראית בסוף 2023. לפעמים לא היה לנו שום דבר לאכול במשך ימים, אפילו חמישה ימים רצופים. אני ובעלי הלכנו לפעמים לאדמות החקלאיות שבאזור, וליקטנו ח'וביזה וצמחים נוספים כדי שיהיה לנו מה לאכול. בעלי והבן שלנו קייס היו הולכים לנסות לאסוף אוכל שהצניחו ממטוסים, ובקושי רב הצליחו להשיג איזה שתי קופסאות פול משומר, שתי קופסאות טונה ועוד כמה מוצרי מזון.
קילוגרם אחד של קמח עלה בתקופה ההיא 120 שקלים בערך, ובמקום קמח, נאלצתי לטחון גרגירי מספוא ומזון לחיות וציפורים כדי להכין מזה מעט לחם. כל אחד מאיתנו היה מקבל חתיכת לחם קטנה – אני לרוב נתתי את החתיכה שלי לבילאל, בני הקטן – ולפעמים זה כל מה שהיה לנו לאכול במשך ימים שלמים. הסבל שלנו היה כל כך חמור, שהלכתי בעצמי לאזור חלוקת הסיוע בכיכר א-נאבולסי כדי להביא קמח, יחד עם קייס ואחותי זוזו (בת 43), גרושה שגרה לבדה בג'באליא, למרות שזה היה מסוכן מאוד. פעם אחת הצלחתי להשיג שק של 25 קילוגרם קמח, וסחבתי אותו על הגב שלי במשך שעתיים, בעזרת אחותי וקייס, עד שהגענו למחסן שבו גרנו. זאת הייתה שמחה גדולה.
בתקופה ההיא, אני והבנות שלי גזרנו לעצמנו את השיער כי לא היו חומרי ניקוי או שמפו, והשיערות שלנו שרצו כינים בגלל תנאי הזוהמה שחיינו בהם. מעט חומרי הניקוי ומוצרי ההגיינה שהיו בשוק היו יקרים בטירוף ולא היה לנו סיכוי שנוכל לקנות אותם. לפעמים בעלי הלך לבתים שהופצצו כדי לחפש שם אוכל, מוצרי הגיינה וחומרי ניקוי, וכשהוא היה חוזר עם איזו שארית של סבון ויכולנו להתקלח באמת, לא רק להתרחץ קצת במים בלבד, הרגשנו כולנו כאילו נולדנו מחדש.
עוד דבר שגרם לנו סבל גדול היה שלא היו לנו בגדים תחתונים להחלפה. לכל אחד מאיתנו היה רק פריט אחד או שניים, שהיינו מכבסים ומחליפים, ונאלצתי להלוות כמה פריטי לבוש תחתון מאחותי, שלפני המלחמה הייתה לה חנות לבגדי נשים, כולל הלבשה תחתונה. סבלתי נורא גם מהמחסור בתחבושות היגייניות. גזרתי חתיכות בד בשבילי ובשביל בתי, ששימשו כתחליף לתחבושות, אבל הן גרמו לנו דלקות ופריחות שהוחמרו בגלל המחסור במוצרי היגיינה.
בנוסף, מתחילת המלחמה נאלצתי להדליק כל יום אש בשביל לבשל ולחמם מים. הידיים שלי והפנים שלי כבר שחורות מהפיח שדבק בהן ואני משתעלת כל היום מהעשן. הכלים שבהם אני משתמשת גם השחירו.
במלחמה הארורה הזאת איבדנו את הפרטיות. במחסן ישנו כולנו ביחד באותו חדר. ניסיתי ליצור לנו קצת פרטיות ושמתי מחיצה כדי שנוכל להחליף בגדים, אבל זה לא עזר לזוגיות שלי ושל בעלי. המצב הזה יצר בינינו הרבה מתח, אנחנו כבר לא באמת מדברים אחד עם השנייה ואני מרגישה כאילו הוא בן או אח שלי, ולא בן-זוג.
אחרי שהסתיימה תקופת הרעב הקשה, בערך בתחילת יוני 2024, התחלתי להרגיש קצת יותר טוב מבחינה בריאותית. הסתכלתי על הילדים סביבי, שלי ושל עקורים אחרים, וחשבתי על זה שכבר שנה שלמה הם לא הולכים לבית הספר. אני אוהבת מאוד ילדים ואוהבת לעבוד איתם, ולכן אמרתי לעצמי: למה שלא אלמד אותם? שיתפתי את אחותי זוזו במחשבה הזו, ויחד הלכנו לכמה בתי ספר, כדי לבקש שייתנו לנו להשתמש בכיתה אחת או שתיים כדי ללמד את הילדים.
האחראים בבתי הספר סירבו, בגלל הצפיפות הגדולה במבנים ובכיתות שבהם שוכנו עקורים. לכן אני ואחותי שכרנו חלקת אדמה ליד העיירה מכסף שהיא חסכה והקמנו עליה אוהל גדול שישמש ללימוד הילדים. התחלנו ללמד שם ולעשות לילדים פעילויות בידור ותמיכה נפשית. הפרויקט הצליח מאוד: כ-500 ילדים הגיעו ללמוד, ו-15 מורות התנדבו ללמד. מכיוון שהאוהל לא יכול היה להכיל יותר מ-500 ילדים, נאלצתי לדחות פניות של הורים שביקשו לרשום את ילדיהם, ומאוד התאכזבו כי מאוד רצו להצטרף לתוכנית. מורים ונציגים ממשרד החינוך שביקרו אצלנו, העריכו את הרעיון וכעבור שישה חודשים נפתחו מרכזים נוספים מסוג זה – דבר שהקל על העומס והלחץ אצלנו.
הלימודים התקיימו בשלוש משמרות. אחת בבוקר ושתיים אחר הצהריים. בעזרת תמיכה מכמה יוזמות ומוסדות הצלחנו לקנות שולחנות וכיסאות.
הילדים היו מאושרים כל כך. הם למדו בכיתה, כשמסביב נשמעו הפצצות ושריקות מחרידות של טילים. ברגעים כאלה הם היו אוטמים את אוזניהם בידיהם, אבל הם לא עזבו את המקום. לפעמים, כשהמצב היה מסוכן במיוחד, היינו נאלצים לסגור את המרכז ליום או יומיים – ואחר-כך חידשנו את הלימודים והמשכנו כרגיל. אני לא התייאשתי.
באחת הפלישות של הצבא הישראלי, החיילים הרסו לגמרי את האוהל שהקמתי כדי ללמד את הילדים.
במאי 2024, כשהצבא פלש לג'באליא, אחותי, זוזו, עקרה לאזור שלנו ועברה להתגורר איתנו במחסן. מעת לעת, היא הייתה הולכת לחנות הבגדים שלה יחד עם בני קייס, ומביאה משם בגדים למכירה בשווקים. הייתי מזהירה אותם מפני הסכנה מהירי וההפצצות ומפצירה בהם לא ללכת לחנות, שהיה בקומת קרקע בבית שלה בעיירה ג'באליא. היא הייתה אומרת לי: "אלוהים יגן עלינו".
ב-12.10.24, זוזו היתה אצלי במחסן ואחרי שאכלנו יחד ארוחת צהריים, היא ביקשה מקייס ללוות אותה לחנות כדי להביא בגדים. ניסיתי לשכנע אותה שלא תלך. אמרתי לה: "תשמעי עד כמה מחריד רעש הטילים", אך אבל היא רק אמרה לי "ביי ביי" ויצאה. קייס לא הלך איתה.
זמן קצר אחרי שהיא הגיעה לחנות, הופצץ הבית שלה, בניין בן שלוש קומות, והוא קרס עליה.
כששמעתי על ההפצצה, מייד הרגשתי שזוזו נפגעה. רצתי לשם מהר, וגיליתי שהבניין קרס על אחותי. ברחוב פינו פצועים לבית חולים ואני ניסיתי לחלץ את גופתה של אחותי, אבל לא הצלחתי. בכיתי, צעקתי וקראתי לה.
אחר-כך הגיעו קוואדקופטרים והתחילו לירות עלינו. נאלצתי לברוח משם ולהשאיר את אחותי מתחת להריסות. נוסף על האבל על אובדנה, כאב לי מאוד שגופתה נותרה קבורה תחת ההריסות.
ארבעה חודשים המתנתי לנסיגת הצבא הישראלי, כדי שאוכל לחלץ את גופתה. לאחר שהוכרזה הפסקת אש בינואר 2025, שילמתי לבחור בערך 2,000 שקלים כדי שיחלץ אותה. כשראיתי את מצבה של גופתה, בכיתי וצעקתי.
אחר-כך הבאתי אותה לקבורה בבית העלמין בג'באליא.
לאחר שהמלחמה התחדשה במרץ 2025, שוב סבלנו מהרעבה והמצב היה קשה מאוד. למרות הסכנה החזקתי מעמד ולא עזבתי. באותם ימים בני, קייס, החל ללכת לבדו למרכזי חלוקת הסיוע ברפיח. הוא לא הסכים שאתלווה אליו, ובעלי לא יכול היה ללוות אותו בשל מחלתו והפציעה ברגלו. בפעם הראשונה שקייס הלך לרפיח, הוא יצא מוקדם בבוקר בלי לספר לי ונשאר שם לילה. כשגיליתי שהוא יצא מהבית, הנחתי שהוא הלך להביא סיוע ודאגתי לו מאוד. בסוף הוא חזר בידיים ריקות. בפעם השנייה הוא הצליח להביא קצת קמח וכמה קופסאות שימורים.
בהמשך הוא התחיל ללכת גם לאזור שבו נכנסו משאיות הסיוע באזור א-סייפא/זיקים, כדי להביא לנו מזון. פחדתי עליו מאוד, ופעמיים לא הרשיתי לו ללכת. אבל לפעמים הסכמתי, כי הרעב, שכמעט הכריע אותנו, גבר על החששות. כך הצלחנו לשרוד את תקופת ההרעבה הזו.
ב-11.6.25, התעצמו ההפצצות. רק אנחנו וארבע משפחות נוספות, בהן משפחת עלוש, נשארנו בשכונה. למשפחת עלוש הייתה מערכת אנרגיה סולארית לטעינת טלפונים, ובעלי הלך יחד עם קייס להטעין את הטלפונים אצלם. באותו זמן הצבא הישראלי הפציץ את הבית שלהם, בניין בן שלוש קומות. הבניין נהרס, ובערך 16 בני אדם נהרגו.
בעלי ובני קייס חולצו פצועים מבין ההריסות. בעלי נפצע בראש, כולל באוזניים, ונזקק לבערך 50 תפרים, וגם בגב. עד היום הוא מתקשה ללכת. לקייס גם היו פצעים בראש שהצריכו תפרים ורסיסים חדרו לרגלים שלו.
אחרי הפציעה שלהם עזבנו את המקום ועברנו למערב העיר עזה. שניהם טופלו בבית חולים שדה כוויתי באזור א-סראיא. הגענו לאזור הנמל, אבל לא היה לנו אוהל. אוהלים נמכרו בכ-1,500 שקלים, ולא היה בידי סכום כזה. כשנעקרנו מהמחסן, לא לקחנו איתנו כמעט כלום, רק קצת בגדים, ונשארנו בחוסר כל וללא קורת גג. התקשרתי לחבר שלנו והוא רכש עבורי אוהל. הקמנו אותו, אבל לא היו לנו שמיכות או מזרנים, וישנו בלעדיהם.
לאחר כחודש כשההפצצות התעצמו שוב, עקרתי עם בעלי והילדים למרכז העיר עזה. הלכנו ברגל, עד שהגענו למחנה הפליטים א-נוסייראת. ביקשנו משכן שגם עקר לאותו אזור ושכר הובלה, להעביר את האוהל שלנו. הקמנו את האוהל מחדש על מדרכה וגרנו בו במשך ארבעה חודשים.
כשהוכרזה הפסקת האש באוקטובר 2025, החלטנו לחזור לצפון הרצועה. וב-1.11.25, עברנו לאזור חוף הים והקמנו אוהל, ומאז אנחנו פה. המצב פה קשה מאוד, ואין לנו כסף. האוהל הוא לא מקום מגורים ראוי ולא מספק תשתית סבירה לחיים אנושיים וכולנו גם סובלים מאוד מהעדר הפרטיות.
אנחנו סובלים מהיתושים כל הלילה, מנסים לגרש אותם ללא הצלחה ובקושי מצליחים לישון. גם בבוקר אנחנו מתעוררים מהזבובים והיתושים ששורצים באוהל. הם הופכים את חיינו לגיהינום.
המלחמה הזו טשטשה את ההבחנה בין התפקידים המסורתיים של נשים וגברים. כולנו עומדים בתור לחלוקת המים ובתור למנות של התכיות (מטבחי הצדקה), כולנו מסתובבים בחיפוש אחר עצי הסקה ומגיעים למרכזי חלוקת הסיוע כדי להביא מזון לילדינו. נשים, כמוני, מדליקות כל יום אש כדי לחמם מים ולבשל. בצל המלחמה, הנשים נושאות בנטל כבד מזה שנשאו בעבר, ונאלצות לקחת על עצמן תחומי אחריות ומשימות שנחשבו קודם לגבריים.
אנחנו כעת בחודש רמדאן המבורך, חודש שאני אוהבת מאוד. בכל יום אני מתעוררת ומתפללת שאלוהים יקל על דרכי הפרנסה שלנו. החודש עובר עלינו באוהל ולא בבית שבו נהגנו לבלות ביחד כל המשפחה ולארח קרובי משפחה באווירה חגיגית.
באשר ליוזמה החינוכית שלי, ילדים מהאזור התחילו להגיע לאוהל שלנו, ולבקש שאלמד אותו כמו שעשיתי בעבר. למרות המחסור החמור באמצעים, שלחתי הודעה לכמה מורות שאני רוצה לחדש את פרויקט ההוראה. לשמחתי, הן הסכימו להתנדב. הכנתי מקום חלופי, והילדים מגיעים אליו ומביאים עמם שטיחים לשבת עליהם, כי אין כיסאות ושולחנות. אני משתמשת בלוח קיר ישן שחילצתי מההריסות של האוהל הגדול שבו קיימנו בעבר את הלימודים.
כיום לומדים אצלנו בערך 180 תלמידים, בשתי משמרות – בוקר וערב. להורים של חלק מהילדים שמגיעים אין יכולת לקנות להם כלי כתיבה, והם רק מקשיבים לשעורים. למרות דלות האמצעים אני ממשיכה בפעילות, כי בלי תמיכה בילדים הללו והשקעה בחינוכם – לא יהיה להם עתיד.
גם בני הנוער זקוקים לתמיכה כזו. אפילו בני, בילאל, בן התשע, אינו יודע לקרוא ולכתוב. עתיד קשה ומציאות קודרת ממתינים לבני הדור הזה אם לא יזכו להזדמנות אמיתית ללמוד ולהתפתח.
כאישה נשואה, הייתי רוצה לחיות עם בעלי בחדר משלנו, או לפחות באוהל פרטי משלנו. כיום אני לכודה באוהל המשפחתי, עצובה, ועסוקה ללא הרף במחשבה כיצד לדאוג לארוחה הבאה למשפחה שלי. בעלי חולה. שום דבר שאני מייחלת לו אינו בהישג יד. יותר מכל, אני מתגעגעת לבית שלי – לראות אותו ולחיות בו. אם נצליח לבנות, אפילו רק חדר אחד, זה יעניק לי תחושה שיש לי בית משלי.
כרגע אני חיה בחרדה מתמדת שהמלחמה תתחדש ומהאפשרות שאאבד בן משפחה נוסף. אבל יותר מכול אני חוששת שהרעב ישוב. למעשה, אני לא מרגישה שבאמת יש הפסקת אש. אנו עדיין גרים באוהל העלוב הזה, והפחד מלווה אותנו בכל מקום. מפעם לפעם אנחנו שומעים הדי פיצוצים, ובלילות אנחנו לא מצליחים לישון בגלל ההפגזות. השיפור היחיד שהרגשתי עד עכשיו נגע להכנסת סיוע ומזון.
אני פונה לנשות העולם ואומרת להן: אנחנו, נשות עזה, סבלנו רבות במלחמה הזו – אבל עמדנו איתנות. סמכנו על עצמנו, נשאנו בנטל, והפכנו שוות לגברים בכל תחום של חיי היומיום ושל המצבים שעמם נדרשנו להתמודד.
אבל אנחנו מודרות לשוליים. נדמה שאיש אינו יודע עלינו דבר. אני קוראת לכן – עמדו איתנו ולצידנו. נשלל מאיתנו כל בסיס לקיום אנושי. איבדנו את בתינו, את חירותנו ואת פרטיותנו. חיינו כפי שהכרנו אותם נהרסו.
התעייפנו מאוד מהמלחמה הזו. איבדנו כמעט כל מה שהיה לנו. נותרו בלי מענה לצורכי החיים הבסיסיים ביותר – ספרו עלינו – התעניינו במה שעברנו ובמה שעובר עלינו עדיין במלחמה הארורה הזו. קולכן יכול להעניק לנו כוח ותקווה.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-25.2.26
קראו עוד: להיאחז בחיים שאינם חיים: חייהן של נשים פלסטיניות בצל הג׳נוסייד בעזה, 8 במרץ 2026