בן 33, רופא בבית החולים שוהדאא אל-אקצא בדיר אל-בלח. איבד את אשתו (גם היא רופאה בבית החולים), את בנו, את הוריו ואת אחיו, גיסתו ואחייניו בהפצצת בית המשפחה בדיר אל-בלח ב-29.10.23
בבוקר של 7 באוקטובר 2023, הייתי בחופש מהעבודה שלי כאורתופד בבית החולים שוהדאא אל-אקצה. אחרי ששמענו פיצוצים וצפיתי בחדשות, הבנתי שצפוי מצב קשה. גרתי עם אשתי, אינאס אל-חאג' יוסף, בת 29, שגם היא רופאה והייתה בחודש החמישי להריונה, והבן שלנו חסן, בן שלוש, בבניין של שלוש קומות עם שאר המשפחה שלי, בדיר אל-בלח. בקומה הראשונה גרו ההורים שלי, אבא שלי חסן א-נווירי, בן 59, ואמא שלי, מרים א-נווירי, בת 54, ואחותי איה, בת 23. בקומה השניה גר אח שלי אחמד, בן 30, אח במקצועו, עם אשתו מייסון, בת 29, רופאת שיניים ושני הילדים שלהם, אל-מועתסם באללה, בן חמש, וחסן, בן ארבע. יש לי עוד אחות אלאא, בת 24. היא נשואה וגרה עם בעלה ומשפחתו.
בית החולים שוהדאא אל-אקצה התחיל לעבוד במתכונת חירום ומייד קראו לי להגיע דחוף לעבודה. ביום השני למלחמה, כשהייתי בבית החולים, התחילו להגיע הרבה עקורים והרבה פצועים, במספרים שבית החולים לא היה מסוגל לקלוט. רוב הפציעות היו שברים וכריתות גפיים.
עבדתי בבית החולים לסירוגין, יום כן ויום לא, כדי להיות גם עם המשפחה שלי. לפעמים, בגלל העומס, נאלצתי להיות ימים רצופים בבית החולים. אשתי הפסיקה לעבוד בבית החולים בגלל המצב שם וההיריון שלה וגם כי לא רצינו שחסן יישאר לבד.
ב-28.10.23 נותקה רשת התקשורת ברצועת עזה. הייתי בבית וחיכיתי שנהג האוטובוס של בית החולים יבוא לקחת אותי לעבודה. חיכיתי לו ברחוב יותר משעה ואז נסענו לבית החולים וזה היה יום מטורף. טיפלתי בבערך 150 אנשים ועשיתי עשרה ניתוחים. עבדתי עד השעה 4:00 לפנות בוקר ואז הלכתי לישון שעתיים בחדרי המנוחה של הרופאים.
כשהתעוררתי הטלפון שלי צלצל ושמחתי מאוד שהתקשורת חזרה. בשעה שמונה התקשרתי לאשתי לשאול מה שלומם. אמרתי לה שאני עוד מעט חוזר הביתה ושאלתי אם הם צריכים משהו. קניתי כמה מצרכים ונסעתי הביתה. הגעתי בשעה 10:00 וראיתי שאשתי כבר הכינה ארוחת בוקר. אכלנו שנינו ביחד ואחר כך סיפרתי על אחת הרופאות שנהרגה באותו יום. היא קיבלה את הבשורה מאוד קשה והתחילה לבכות.
אחרי הארוחה, התפללתי את תפילת הצהריים, ובסביבות השעה 12:00 הלכתי לנוח קצת. התעוררתי ומצאתי את עצמי בתוך ערימה של אבנים והריסות. לפני כן, כשישנתי חלמתי, שאני הולך ונופל עליי טיל. בחלום אבא שלי, אשתי, הבן שלי, אחותי והמון אנשים הולכים לפניי. השמים היו לא היו כמו השמים שאנחנו מכירים. שני אנשים בלבושים לבן עצרו אותי בחלום ואמרו לי "אתה לא הולך איתם". עצרתי, ואשתי והבן שלי המשיכו ללכת. אחרי כמה מטרים הם עצרו ונופפו לי לפרידה.
ואז התעוררתי ומצאתי את עצמי באמצע ההריסות, ולא הייתי מסוגל לנשום או לזוז. שמעתי את השכנים אומרים "יש מישהו פה? מישהו כאן בחיים?" והתחלתי לצעוק ולהגיד להם שכואב לי הגב ושלא ירימו אותי. אבל שכנים וקרובי משפחה הרימו אותי והניחו אותי ליד הבית. רק אז הבנתי שהבית הופצץ ונהרס לגמרי, עלה ממנו עשן. זו הייתה שעת צהריים, אבל חשבתי שכבר לילה בגלל העשן השחור שאפף את הכל.
שאלתי על הבן שלי, אשתי ובני והמשפחה שלי אבל אף אחד לא ענה לי. הם הכניסו אותי לאמבולנס, ואני כל הזמן שאלתי על הבן שלי ואשתי. הגעתי לבית החולים אל-עוודה במחנה הפליטים א-נוסייראת. היה שם רופא שהוא עמית שלי. שאלתי אותו על המשפחה שלי, והוא שאל אותי "אתה מה שלומך? הם בסדר, אל תדאג". כשהוא בדק אותי אמרתי לו שהגב כואב לי מאוד. אמרתי לו גם שהתחושה ברגליים חלשה, ואני לא יכול לזוז מאזור הטבור ומטה.
העבירו אותי לבית החולים שוהדאא אל-אקצה ובדרך, באמבולנס, איבדתי את ההכרה. כשהגעתי לבית החולים שאלתי על המשפחה שלי, וכולם אמרו לי כל הזמן שהם בסדר. עשו לי צילומי C.T וצילומי MRI, והתברר שיש שבר בחוליה הלומברית הראשונה [בגב התחתון], ולחץ חזק מאוד על חוט השדרה. זה חייב ניתוח דחוף. הרופאים אמרו לי שלא אוכל לעמוד שוב על הרגליים בגלל חומרת הפגיעה, ושאין את הציוד הדרוש לניתוח בבית החולים שוהדאא אל-אקצה.
הם התקשרו לבית החולים א-שיפאא בעזה, אבל שם אמרו להם שיש אצלם יותר מדי פצועים ולא יוכלו לקבל אותי. אלה התנצלו מרוב שיש להם פצועים. התקשרו לבית החולים האירופאי ממזרח לח'אן יונס, והם אמרו שיוכלו לקבל אותי. לקחו אותי לשם באמבולנס וכל הדרך שאלתי את המלווה על המשפחה שלי והוא ענה לי "לא יודע", או "אולי הם פצועים". ואני התפללתי שהם בריאים ושלמים.
כשהגענו לבית החולים האירופאי העריכו את המצב שלי והכניסו אותי לניתוח דחוף שנמשך 3-2 שעות. קיבעו לי את העצמות השבורות, הרפו את הלחץ על עמוד השדרה וקיבעו את החוליות.
התעוררתי רק למחרת. בן דוד שלי היה שם. כל פעם ששאלתי אותו על המשפחה שלי, הוא התחמק. בסוף, אחרי שמניתי את השמות שלהם אחד אחד, הוא הודה שהם נהרגו. אמא ואבא שלי, אחי אחמד והמשפחה שלו, אשתי והבן שלי. רק אחותי איה שרדה. היא נפצעה וספגה כוויות מדרגה שנייה ושלישית בחצי הגוף שלה. הייתי בהלם ופרצתי בבכי.
לא התאפשר לי אפילו להיפרד מבני המשפחה. אמרו לי שגופתו של אחי אחמד הייתה מבותרת. את הגופה של אבא שלי מצאו בכלל מחוץ לבניין. את אשתי מצאו בבגדי התפילה שלה.
נשארתי בבית החולים האירופי חודש וחצי, וקיבלתי טיפולי פיזיותרפיה. אחותי איה גם הייתה מאשפזת בבית החולים האירופי ודודה שלי היאם, בת 52, ואחותי אלאא ליוו אותה שם. היו לי דלקות וסיבוכים בפצע ואמרו שאצטרך לנסוע לטיפול מחוץ לרצועה.
נתנו לי הפנייה לטיפול בטורקיה וחיכיתי 43 יום לאישור לנסוע. האישור הגיע ב-10.12.23 וכבר למחרת יצאתי עם דודה שלי היאם. ישנו לילה אחד בעיר אל-עריש ואז משם נסענו ישר לשדה התעופה ולטורקיה, במטוס צבאי מלא פצועים ומלווים שלהם.
הגענו לבית החולים הממשלתי בילקנט באנקרה. כשהגעתי, העריכו את המצב שלי ואז שלחו אותי לבית חולים אחר לשיקום ולטיפולי פיזיותרפיה. קיבלתי שם טיפול במשך בערך שלושה חודשים. יצאתי משם על קביים עם מכשיר על רגל שמאל. רגל ימין השתפרה מאוד ואני הולך עליה כמעט רגיל, אבל את רגל שמאל אני לא יכול להזיז מהברך למטה.
עכשיו אני בבית מלון שבו נמצאים רוב הפצועים מעזה והמלווים שלהם. לפני שבועיים הופסקו טיפולי הפיזיותרפיה והרופאים אמרו לי שרגל שמאל תישאר ככה. למרות זאת אני כן מקווה שהרגל תשתפר ושאוכל ללכת עליה. אבל התקווה באמת קלושה.
אני מתנייד מעט. מבלה את רוב הזמן שלי בבית המלון. כעת אני מחפש עבודה כאן, כתחום שלי - כרופא אורטופד ומנסה להסתגל למצב שלי. רוצה לעבוד חזרה כרופא אורטופד.
לפעמים אני שוקע בדיכאון. איבדתי הכול - ההורים, אשתי והבן שלי, אחי והמשפחה שלו. איבדתי גם את העבודה שלי. החיים שלי נחרבו. היו לי חיים יפים ומאושרים עם אשתי. אני לא מסוגל להתרגל לחיים בלעדיה.
כשאשתי הרתה קיוויתי שתהיה לנו בת. סיפרו לי שאחרי שהיא נהרגה הרופאים ניסו להציל את העובר. זו אכן הייתה בת אבל אחרי שהוציאו אותה היא שרדה רק שעה.
ישראל גזלה ממני כל דבר יפה שהיה לי בחיים. לקח לי את היקרים מכל. היינו משפחה רגילה. אבא, איש מבוגר שעבד כמורה. אמא, עקרת בית. כולנו אזרחים. אף אחד לא היה חמוש או השתייך לארגוני ההתנגדות. ישראל רצחה אותנו בדם קר. אף אחד לא התקשר מהצבא ולא הורה לנו להתפנות. לא ירו אפילו טיל אזהרה. מה פשענו? איבדתי כל המשפחה שלי חוץ משתי האחיות שלי, איה ואלאא. הכל כל כך כואב. אחי אחמד היה אדם קרוב לי מאוד, ואיבדתי אותו עם כל המשפחה שלו. לא נותר מהם אף אחד.
בתחילת חודש מארס גם אחותי איה יצאה לטיפול במצרים ואחותי אלאא ליוותה אותה ולקחה איתה את הבן הקטן שלה. איה בסדר ועוברת שם ניתוחים פלסטיים.
מה נשאר להגיד? רק שאלוהים יתן לי כוח לשאת את סבל האובדן הכבד הזה ושאחותי איה תבריא.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-21.9.24
שמות ההרוגים בבית משפחת א-נווירי:
- אשתו של עלי, אינאס אל-חאג' יוסף, בת 29, רופאה במח' המיון בבית החולים שוהדאא אל-אקצא, בחודש החמישי להריונה
- בנם חסן א-נווירי, בן שלוש
- אביו, חסן אחמד א-נווירי, בן 59
- אמו, מרים א-נווירי, בת 54
- אחיו אחמד חסן א-נווירי, בן 30, אח במקצועו
- אשתו של אחמד: מייסון מוחמד א-נווירי, בת 29, רופאת שיניים
- בנם, אל-מועתסם באללה, בן חמש
- בנם, חסן, בן ארבע