בת 33 ואם לארבעה, תושבת ג'באליא, סיפרה על ביתה שנחרב בידי הצבא, על הרג בתה בת השמונה בהפגזה של מאהל עקורים בצפון הרצועה ועל בתה בת ה-14 שנפצעה קשה, על הרעב ועל סכנת החיים האורבת בנקודות חלוקת הסיוע:
עד למלחמה גרתי עם בעלי, מחמוד שחאדה, וארבעת הילדים שלנו, פרח, בת 14, אילין, בת 13, סילה, בת שמונה, וסנד, בן שש, בבניין בן שבע קומות ברחוב אל-הוג'ה במחנה הפליטים ג'באליא, מאחורי מפעל סאפי לבטון. בדירות האחרות בבניין גרו בני המשפחה של בעלי.
בעלי עבד בעבודות מזדמנות ומצבנו לא היה טוב. אחרי 16 שנים תחת המצור הישראלי המצב הכלכלי ברצועה היה קשה. חודשיים וחצי לפני פרוס המלחמה בעלי, מחמוד, נסע לחו"ל כדי לחפש עבודה ומקור פרנסה לנו ולילדינו. הוא נסע לחפש תקווה חדשה והשאיר אותי ואת הילדים מאחור. חיכינו לו בכל יום ובכל רגע. אילו יכולתי לצפות את האסונות, ההרג והחורבן שיבואו אלינו לא הייתי נותנת לו לנסוע לבד, אלא רק איתי ועם הילדים.
כבר בהתחלת המלחמה, הצבא הישראלי הפציץ והפגיז את האזור שלנו. אחרי עשרה ימים, הצבא יצר חגורת אש, הפציץ בתים על ראש יושביהם, והרג ופצע מאות אנשים, כולל נשים וילדים. לא ראיתי מעולם מראות כאלה ולא הכרתי מלחמה כזו. נאלצנו לעזוב את הבית.
נאלצתי לעקור עם הילדים בלי בעלי לצדי. יצאנו מהבית עם המשפחה של בעלי ופנינו מערבה. התמקמנו בבית הספר חמאמה ברחוב הראשון של שכונת א-שיח' רדוואן. נשארנו שם וחיכינו לראות לאן יתפתחו הדברים, אבל המצב החמיר וההפצצות גברו ומספר ההרוגים עלה.
אחרי חודש בערך התחלנו לקבל שיחות טלפון מקציני מודיעין ישראלים שאיימו עלינו והורו לנו לעזוב את האזור ולהתקדם דרומה. הם הפציצו את מסגד א-רדוואן שמול בית הספר ושלושה בתים לידו. יצאנו מבית הספר והלכנו לבית הספר פלסטין בשכונת א-רימאל, בתקווה ששם יהיה בטוח יותר. אבל גם שם נאלצנו לעזוב אחרי שבוע, כששוב קיבלנו שיחות מאיימות מהצבא והוראות לעקור דרומה.
יצאנו דרך רחוב סלאח א-דין, לדרום הרצועה. עברנו במחסומים הצבאיים הישראליים והגענו לעיר רפיח, ושם התמקמנו במערב העיר, באזור אל-עלם. הקמנו אוהל וחיפשנו דרך לשרוד יחד עם מאות אלפי העקורים שהצטופפו שם באוהלים שקראנו להם "אוהלי המוות". בחורף סבלנו מהקור ובקיץ מהחום. מעולם לא חשבנו שנאלץ לעזוב את הבתים שלנו, שבהם חיינו בכבוד, ולעקור לאוהלים בלויים שלא מספקים הגנה מכלום.
נשארנו ככה עד שב-6.5.24 הצבא פרסם שוב אזהרות, איים לפלוש לעיר רפיח, ודרש מתושביה ומהעקורים לצאת ממנה בדחיפות. ידענו שהפלישה לרפיח, כמו לכל עיר שנכנסו אליה קודם, תביא איתה חורבן והרג. נעקרנו שוב.
לקחתי את ילדיי ואת החפצים והבגדים שיכולנו לסחוב ופנינו בחזרה למרכז הרצועה. הפעם הקמנו אוהל באזור א-סווארחה במחנה א-נוסייראת.
אני והילדים התקיימנו בזכות בתי תמחוי (תכייה) שפעלו באזור שאליו עקרנו. בכל יום שלחתי את הבנות הגדולות שלי פרח ואילין לעמוד בתורים במשך שעות ארוכות, שבהם הן סבלו מהטרדות ודחיפות כדי לקבל צלחת של עדשים או אורז או שעועית. לא היה לי שום מקור פרנסה ולא היו לנו שום אפשרויות אחרות.
ב־20.1.25 כשהוכרזה הפסקת האש, חזרנו ברגל לצפון, כי הצבא אסר שימוש בכלי רכב. קיוויתי שהחיים שלנו יתחדשו, שתהיה לנו קורת גג, לא אוהל רעוע שאין בו ביטחון ואין בו חיים, ושנוכל להשיג אוכל. אבל כשחזרנו למחנה ג'באליא, ראינו שהוא הפך למדבר שומם. אני נשבעת שלא ראיתי בית אחד עומד על תילו. המקום נראה כאילו פגעה בו רעידת אדמה. הכול נהרס: אין בתים, אין בתי ספר, אין מסגדים, אין תשתיות ואין מים. גם הבית שלנו נחרב במובן, ושוב לא היה לנו מחסה. לא ידעתי איך נשרוד במציאות הזו. הקמנו אוהל לצד האוהלים שהקימה משפחת בעלי, ליד הבית ההרוס שלנו, וניסינו ככל האפשר להסתגל שוב למצב החדש ולתנאים הקשים.
שוב נאלצתי לשלוח את ילדיי לחפש מזון בבתי תמחוי כדי להשקיט את הרעב, וחיינו מזה וממעט הסיוע שקיבלנו מסוכנות אונר"א.
אבל לא עבר הרבה זמן עד שב-18.3.25 המלחמה התחדשה פתאום. מטוסי קרב התחילו שוב לתקוף את הרצועה, הצבא סגר שוב את כל המעברים וחזר למדיניות של הרעבה מכוונת. הם לא הכניסו אפילו פירור קמח אחד. לא היו אוכל, מים או תרופות. הרעב החל לכרסם בנו. הילדים סבלו מיובש ותת תזונה, ואז, בנוסף לכל, ב-19.5.25 הצבא שוב פיזר צווי פינוי באזור המגורים שלנו במחנה הפליטים ג'באליא, והתחיל להפגיז אותו בארטילריה ולהפציץ אותו. ברחתי עם ילדיי תחת פגזים וטילים, והפעם נעקרנו לאוהל באזור אל-משתל במחנה הפליטים א-שאטי.
הפעם הרעב הגיע לשיאו. ילדים מתו מרעב ומצמא. ראיתי את ילדיי בוכים בלילה וביום, מחפשים פירור אוכל או לגימת מים בפינות האוהל. הייתי יוצאת לחפש מזון, מתחננת לשכנים לחתיכת לחם כדי להרגיע את רעבונם. ואז הצבא הישראלי התחיל לאפשר הכנסה של משלוחים של קמח לרצועת עזה באמצעות משאיות סיוע. המשלוחים היו דלים ומקוטעים במכוון, וזה נראה כאילו נועדו לגרום להתקהלויות של אנשים מורעבים סביבן ולהרוג אותם. המשאיות נכנסו בשני אזורים, א-סאיפה (זיקים) שבקצה הצפוני של הרצועה, והשני - אזור כיכר א-נאבולסי, על כביש החוף (א-רשיד), ליד מסגד א-שיח' עג'לין.
לא הייתה לי שום ברירה ונאלצתי ללכת למקומות האלה כדי להביא קמח ולאפות לחם לילדים שלי ולהשקיט את הרעב שלהם. אני, פרח ואילין התחלנו ללכת לנקודות חלוקת הסיוע באזור זיקים, וכיכר א-נאבולסי. לפעמים הלכנו ביחד ולפעמים התפצלנו. ראיתי המוני אנשים –מאות גברים, נשים וילדים – שהלכו למקומות האלה למרות הסכנה בשביל שק קמח אחד. כולם רעבים, ורק רוצים לאכול.
אני נשבעת שהלכתי לאזור זיקים וא-נאבולסי יותר מ־15 פעמים. בכל פעם נחשפתי לדוחק, הפצצות, ירי מרחפנים ועוד. בכל יום נהרגו אנשים, גברים ונשים שחיפשו אוכל. בכל פעם שבתי פרח חזרה, היא סיפרה לי שאנשים נהרגו לידה ושגם היא כמעט נפצעה או נהרגה.
נקודות חלוקת הסיוע האלה היו מלכודות מוות. הם נועדו גם להשפיל אותנו, כשהיינו במצב שבו נעשה הכול בשביל שק קמח שיחזיק אותנו בחיים. לפעמים חזרתי לילדיי עם שק קמח, ולפעמים לא הצלחתי אפילו להתקרב למשאית הסיוע בגלל ההמונים.
ב-21.7.25, התאספנו כמה נשים באזור והתכוננו לצאת לאזור זיקים, כי נודע לנו שיש משאיות עמוסות קמח בדרך לשם. ילדיי נשארו לבד באוהל. הפקדתי אותם ביד האל. בכל פעם שיצאתי, ידעתי שיש סיכוי טוב שלא אשוב, נוכח הזוועות שבהם חזיתי בפעמים הקודמות.
קצת אחרי חצות, ב-22.7.25, הגענו לאזור אל-עמודי בצפון הרצועה. היו שם אלפי אנשים רעבים, ואז החל ירי על ההמון. אני לא יודעת מה ירו עלינו, טילים או פגזים. אני נשבעת שראיתי גופות של אנשים עפות לשמיים. אנשים התחילו לברוח, וגם אני נסוגתי. הבנתי שהצבא מתכוון לטבוח בנו ושלא אשיג קמח. התחלתי לחזור הביתה בידיים ריקות. העיקר שאשוב בחיים לילדיי.
כשהייתי בדרך חזרה, בסביבות השעה 1:30 לפנות בוקר, התחלתי לשמוע אנשים אומרים שאזור אל-משתַל הופצץ ושיש שם טבח במחנה האוהלים. התחלתי לרוץ לאוהל שלנו, שבו חיכו לי הילדים שלי. רצתי בלי הפסקה עד שהגעתי לאוהלים. ראיתי אמבולנסים מפנים ילדים הרוגים ופצועים. המראה היה מחריד. כל האוהלים הופצצו והאזור הוחרב. לא הצלחתי למצוא את האוהל שלנו.
פתאום שמעתי את פרח קוראת לי מתוך אמבולנס. היא אמרה: "אמא, הפציצו אותנו, סילה נהרגה, וסנד נפצע!". התחלתי לצעוק ולבכות. חיפשתי את בתי סילה ומצאתי אותה מוטלת על הקרקע כשהראש שלה שותת דם. הרמתי אותה וניגשתי אל צוותי ההצלה בתחנונים שיצילו אותה. לקחנו אותנו לבית החולים א־שיפאא, ושם הרופא ניסה להציל אותה, אבל רסיס חדר לה לראש והם נאלצו לקבוע את מותה בשעה 2:00 לפנות בוקר.
הפציעה של סנד הייתה קלה. אבל פרח נפצעה מרסיסים בכל חלקי גופה ובעיקר ברגלה ימין. עוד רסיס חדר לראש שלה והשתקע שם. מאוחר יותר הרופאים הודיעו לי שהרסיס נמצא במרחק של מילימטר אחד בלבד מהמוח שלה. היא שכבה על הרצפה בבית החולים מהשעה 2:00 לפנות בוקר ועד השעה 16:00 אחר הצהריים, כי לא היו מיטות בגלל המספר העצום של הפצועים שהגיעו לבית החולים א־שיפאא מהטבח ליד משאיות הסיוע והטבח במחנה שלנו, שבו נהרגו 15-13 בני אדם, מתוכם בערך עשרה ילדים.
מה אשמו כל אלה שנהרגו? ומה עשתה בתי סילה, שמתה מורעבת, כשחיכתה שאמא שלה תביא לה פת לחם?
עד עכשיו, אני, אילין וסנד פה בבית החולים, ליד המיטה של פרח, שמצבה מסוכן בגלל הרסיס בראשה ואין שום טיפול זמין בשבילה. הרופאים אמרו שקשה מאוד לנתח אותה בגלל המיקום המסוכן של הרסיס, ושהיא זקוקה לרופאים מומחים ולחדרי ניתוח מצוידים באמצעי הדמיה שאין בכלל ברצועה עכשיו. הצבא החריב את בתי החולים והשבית את רובם. גם תרופות אין. אפילו עזרה ראשונה בקושי יכולים לתת פה ואין מיטות למטופלים.
מה שעברתי במלחמת ההשמדה הזו הוא מעבר לכוח הסבל שלי. חווינו רעב שלא ידעתי כמותו מעולם. הפצצות, הרג והרס שאף אדם לא יכול לשאת.
אני והילדים עדיין סובלים פה מתת-תזונה ויובש ומצבנו קשה. אנחנו עדיין מסתמכים על מטבחי הצדקה. אין שום אופק או תקווה לסיום המלחמה המטורפת הזו, שהתישה אותנו לחלוטין. איבדתי בה בת אחת, בתי השנייה פצועה ו אני לא יכולה לדאוג לצרכים של הילדים שלי. עכשיו אני עושה הכול כדי להשיג לפרח טיפול מחוץ לרצועה בגלל המצב המסוכן שלה.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח, ב־10.8.25