דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

מתנדב ISM מספר על הריגתו של סאלם ח'ליל סלאמה, בן 23, מירי ממקור לא ידוע בעת שהתלווה למתנדבי הארגון כשנכנסו לחפש נפגעים בלשכונת א-שוג'אעיה


תיעוד הווידיאו של האירוע, צולם על-ידי העד.

עדותו של מוחמד עבדאללה, בן 27

ביום ראשון, 20.7.2014, בסביבות השעה 15:30, כששמעתי על הפסקת אש זמנית לפינוי פצועים וגופות משכונת א-שוג'אעיה, יצאתי לשם יחד עם ארבעה מתנדבים זרים. לבשנו אפודות צהובות זוהרות והגענו לצד המזרחי של השכונה. אני לא מכיר את האזור טוב. פגשנו שם אנשים מההגנה האזרחית שעבדו בפינוי הקרבנות. הם ביקשו מאתנו להגיע לאזור מסוים שבו היו נפגעים והסבירו לנו איך להגיע.

התחלנו ללכת ואחרי שעברנו מרחק קצר פגשנו צעיר, תושב השכונה, שרצה להגיע לבית שלו כדי לבדוק את בני משפחתו. הוא היה בן 22-20, ולבש ג'ינס וחולצה ירוקה. הוא לא אמר את שמו. הוא ביקש שנעזור לו ונלווה אותו. הוא אמר שהיה מחוץ לשכונה כשהיא הופצצה ולא ידע אם הם התפנו או לא. הוא הסביר לנו איפה נמצא הבית והסתבר שזה באותו אזור שהיינו אמורים להגיע אליו. הלכנו ביחד ופתאום שמעתי ירי מסיבי, אולי של פגזים. זה נשמע קרוב מאוד. שמעתי גם ירי אחר באזור ולכן הייתי בטוח שחיילים היו ממש קרובים אלינו. לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות בגלל שהייתה "הפסקת אש" והיו בשכונה אמבולנסים, צוותים רפואיים, עיתונאים ותושבים.

היינו בהלם ממה שראינו. א-שוג'אעיה הפכה לעיר רפאים במובן המלא של המילה, עיר של חורבות, עיר הרוסה. הכל היה הרוס לגמרי, בתים, עסקים והכל.

מי שמכיר את שכונת א-שוג'אעיה יודע שמדובר בשכונה שהיה בה שוק גדול של מזון, משקאות בגדים וכל השאר. אנשים בקושי יכלו ללכת מרוב צפיפות, המקום שפע חיים. עכשיו ראיתי רק הרס ושברים, כאילו שסופה הכתה פה. לא היו שם בית או חנות שלא ספג מספר פגזים. סימני דם בכל מקום, כתם פה וכתם שם.

הלכנו מעל ההריסות וקראנו בקול רם לאנשים כדי לראות אם מישהו זקוק לעזרה. הצעיר שהתלווה אלינו היה בהלם. הוא היה מאוד מפוחד וקרא כל הזמן למישהו בשם מוניר שאני לא יודע מיהו. לא הייתה ממש הזדמנות לשאול שאלות. ככל שהתקדמנו תחושת ההלם התגברה. הלכנו מרחק של בין 300-200 מטר עד שהגענו לבית שלו. הבית נהרס לחלוטין. הוא עמד בתוך ההריסות וצעק וקרא למוניר אבל אף אחד לא ענה, ואז הוא אמר לי: אין אף אחד כאן, אני לא יודע לאן הלכו, כנראה שנהרגו.

רק הספקנו לזוז כמה צעדים ואז שמענו ירי של קליע בודד והצעיר נפל על הקרקע. הוא נפגע בחלק העליון של הרגל. צעקתי ושאלתי אותו אם הוא יכול לזוז, כדי שיזחל וינסה להגיע לכיוון שלי. הוא אמר לי שלא. לא הספקתי להגיד כלום ושמעתי עוד שני קליעים ואז הצעיר הפסיק לזוז. כנראה שהפעם הייתה פגיעה ישירה בחזה. שמעתי אותו מדקלם את תפילת השהאדתיין [אין אלוהים זולת אללה מוחמד נביאו שליחו של אללה] ואז נראה לי שהוא מת. אחת המתנדבות הזרות, צ'רלי, משבדיה, אמרה לי שחייבים לעזור לו. היא הייתה בצד השני של הכביש, במרחק של כעשרה מטרים ויחד אתה היו פריידו, גם משבדיה וג'ו מארה"ב. אמרתי לה שהוא מת. פחדתי שאם אזוז מהמקום ואגש אליו יירו גם בי. עמדתי במקום ושתקתי, לא ידעתי מה לעשות ומה להגיד.

למרות כל הגופות שראיתי במהלך המלחמה הזאת והקודמות, זה היה האירוע הכי קשה שראיתי בחיי. פעם ראשונה שאני רואה איך יורים באדם בדם קר בלי שום הצדקה. הוא דיבר איתי כמה רגעים קודם והלך איתי ופתאום הפך לגופה חסרת חיים, זרוק באמצע הדרך. אני לא מסוגל לחשוב על מה שראיתי כי זה יגרום לי להתמוטט ואז לא אוכל להמשיך לעבוד ולעזור לאנשים במלחמה הזאת. עד היום, בכל פעם שאני נזכר במחזה הנוראי, אני מנסה לחשוב על דברים אחרים ואומר לעצמי זה לא הזמן לבכות כי יש אנשים שזקוקים לעזרתי.

אני ורינה ושאר המתנדבים החלטנו ללכת בצד השני של הרחוב מעל ההריסות ולחזור למקום שממנו באנו כדי לא להסתכן. הלכנו במשך עשר דקות, אבל זה הרגיש כמו עשר שנים. לאורך כל הדרך ראיתי הרס והרחתי ריח של מוות. ראיתי בעלי חיים שמתו, כלב, סוס וחמור. כמה דקות לפני שהצעיר נהרג הוא הצביע על יונה שעמדה מעל ההריסות ואמר: מוזר, איך היא ניצלה! היא הייתה הדבר היחיד שראיתי אותו חי. הרגשתי כאב עצום ועצב ורחמים על הצעיר בגלל שהשארנו אותו שם. מאוד רציתי לפנות אותו מבין ההריסות כי צריך לכבד את המת ולהביא אותו לקבורה. אבל ידעתי שזה מסוכן מאוד להתקרב כי אני יכול להפוך בעצמי לגופה. חשבתי גם שאולי בכלל היה אפשר להציל אותו. בהתחלה הוא נפגע רק ברגל ויכולתי לסחוב אותו מהר משם. אבל הכדורים של הצלף היו יותר מהירים מאתנו.

כשיצאנו מהרחוב אמבולנס לקח אותנו מחוץ לאזור וחזרתי הביתה.

לא יכולתי לספר לאף אחד על מה שקרה. אם המשפחה שלי תדע שהייתי בשכונה הם ישתגעו, במיוחד אימא שלי. בכל פעם שאני יוצא מהבית היא מתחננת שאני לא אצא כי היא מפחדת שאפגע. אבל אני יודע שגם אם אשאר בתוך הבית אנחנו כולנו יכולים למות כמו כל משפחה אחרת בעזה. אין מקום בטוח ואף אחד לא רחוק מההפצצות. כל תושב בעזה יכול להיות מטרה להפצצה. אימא שלי היא כמו כל אימא שרוצה לשמור על הילדים שלה אבל אני לא יכול להישאר בבית ולא לצלם, לתעד ולנסות לעזור לקרבנות. אני מנסה להתגבר על התסכול והייאוש במקום לשבת בבית ולחכות למוות. אני עושה את מה שאני יכול, גם אם זה כרוך בסכנת חיים.

שלשום הייתי בבית החולים שוהדאא אל-אקצה ותרגמתי לעיתונאי שהגיע כדי לסקור את הפצצת בית החולים והריגתם של אנשים בתוך בית החולים ופציעתם של נוספים. תוך כדי כך הביאו לשם גופות של חמישה הרוגים, בני אותה משפחה, ושני פצועים. אמרו שהם נפגעו מהפצצה בזמן שיצאו מהבית שלהם שנמצא ברחוב סלאח א-דין באזור דיר אל-בלח.

משפחות שלמות נהרגו ולא נשארה מהן אף נפש. הגענו למצב שמדברים במספרים ולא בשמות. אני לא יודע, אולי גם אני אהיה מספר ברשימה הזאת.

מוחמד עבדאללה, בן 27, עובד במחלקה הבינלאומית במשרד התקשורת בעזה ומתנדב בארגון ISM (International Solidarity Movement), הוא תושב שכונת א-נסר בעיר עזה. את עדותו גבתה תחקירנית בצלם בשכם סלמא א-דיבעי באמצעות הטלפון ב-22.07.14


על עדויות בזמן מבצע "צוק איתן"

בצלם גובה עדויות מתושבי עזה תוך כדי התנהלות המבצע. בשל הנסיבות, רוב העדויות נגבות טלפונית. בצלם מוודא ככל יכולתו כי המידע הנמסר לו אמין ומדוייק, אולם מטבע הדברים עלולות ליפול טעויות. למרות חשש זה, החליט בצלם לפרסם את המידע, מתוך אמונה שחיוני להביא לידיעת הציבור את המתרחש ברצועה. לאחר המבצע, ישלים בצלם את התחקירים.