דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדות: פגיעת רקטה בקיבוץ "ניר עם" במהלך מבצע "עמוד ענן"

אלכס יעקובוב, בן 26, תושב קיבוץ ניר עם, סטודנט לקולנוע במכללת "ספיר", תאר לבצלם את נפילת הקסאם לה היה עד, בקיבוץ ניר עם ביום שני ה-19.11.2012 ואת חייו במהלך מבצע "עמוד ענן":

בסביבות שמונה בבוקר היו שלוש אזעקות שהעירו אותי מהשינה. אני גר בקראוון ואין בו ממ"ד. הקראוונים זה האזור של הסטודנטים בקיבוץ, שהוא האזור הכי נידח בקיבוץ. יש מיגונית קטנה ששמו ליד הבתים, זאת קוביה ממוגנת בגודל של 2 X 2, אבל היא רחוקה מהבית שלי ואין בה חשמל, אז בדרך כלל אני לא הולך לשם בזמן אזעקה. המחשבה להיות במיגונית החשוכה והקטנה בזמן נפילת קסאם יותר מפחידה מלהיות בבית. הסתכלתי מהחלון בדיוק כשרקטת קסאם נחתה בערך 20 מטרים מהבית שלי. השמשות התנפצו וכל הבית רעד. יצאתי החוצה. הייתי די בפאניקה, כי רק התעוררתי והרקטה הייתה הדבר הראשון שראיתי כשפתחתי את העיניים.

יצאתי מהבית והלכתי למיגונית הכי קרובה. נשמעו עוד כמה אזעקות. אחר כך יצאתי לראות את הקסאם. הייתה עוד אזעקה ונפל עוד קסאם בקיבוץ, אבל בחלק אחר של הקיבוץ.

באחת האזעקות באותו היום, היו אתי במיגונית עוד כמה סטודנטים. גם כשכבר נרגעו האזעקות לא רצינו לצאת. זה נראה כמו קבוצת תמיכה נפשית. נשארים יחד במיגונית הקטנה והחשוכה ופשוט עומדים שם 20 דקות אחרי האזעקות, עומדים וממשיכים לדבר. כאילו מנסים להחזיר את עצמנו לשגרה.

הכל מפחיד עכשיו, רמת מתח וכוננות שהיא לא הגיונית. למשל בהמשך היום, כשנסעתי להורים בדימונה, ליומולדת של אחותי, שמעתי רעש של אוטובוס עוצר ומהאינסטינקט התכופפתי. בערך עשר שעות אחרי הנפילה שמעתי דלת נטרקת וישר נדרכתי. הרעש של הטריקה זה הדבר היחיד ששמעתי מכל מה שקרה מסביב, המוח נמצא במצב של כוננות תמידית. המצב אצלנו בניר עם ובשדרות הוא כמו של מלחמה.

בערב חזרתי לניר עם, כי לא רצו לבטל לי את המשמרת בבית הקפה שבו אני עובד. בסוף לא הלכתי למשמרת. דיברתי עם האחראי בבית הקפה והודעתי שאני לא יכול להגיע, שזאת סכנת חיים בשבילי להגיע למשמרת. הוא אמר שהוא מבין את המצב ושיחרר אותי.