דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חייל דקר את חאמד סדקה עם אולר, באזור מחסום ניעלין, אוגוסט 2006

חאמד סדקה, פועל בניין

חאמד סדקה

אני עובד בישראל מגיל 18, באזור בן שמן וגמזו.בעשר השנים האחרונות אני עובד במודיעין, שנמצאת ליד הכפר שבו אני גר, אל-מידיה. היו תקופות שקיבלתי היתרים מהמינהל האזרחי לעבוד בישראל והיו תקופות שעבדתי בלי אישור. אני מפרנס משפחה של שבע נפשות, חמש מתוכן ילדים - הגדול בן תשע והקטן בן חמישה חודשים. ההיתר האחרון שקיבלתי היה בתוקף עד לתאריך 20.4.2005, ומאז אני עובד בלי אישור.

אני מסתנן לישראל בדרכים הרריות ותלולות, שעוקפות את הדרכים הראשיות לישראל, כדי להתחמק מהצבא והמשטרה הישראלית. אני עובר את כל זה כי אין לי ברירה אחרת. אין הרבה מקומות עבודה בכפר שלנו וברשות הפלסטינית בכלל. החיילים הישראלים מכירים את הדרכים העוקפות שדרכן פועלים פלסטינים נכנסים לישראל והם מציבים מארבים. הרבה פעמים חיילים עצרו אותי ופועלים אחרים, רדפו אחרינו, הכו אותנו והשפילו אותנו.

המקרה האחרון היה ביום שלישי, 22.8.06. הלכתי עם אחי, ג'מאל רשאד מוחמד סדקה, בן 31 ועם עוד פועל מקיביה, שאני לא זוכר איך קוראים לו. היינו בדרך בחזרה הביתה מהעבודה במודיעין. אחי הוא מורה, אבל בחופשת הקיץ הוא עובד כפועל. הלכנו דרך הרים ומטעי זיתים. היו לנו אופניים אבל לא רכבנו עליהם, כי היינו באזור מאוד הררי. עקפנו את מחסום ניעלין, שדרכו מגיעים להתנחלות קריית ספר ולישראל בכלל.. הדרך שבה הלכנו נמצאת במרחק של 300 מטרים בערך מהמחסום. זה אזור ששייך לחקלאים פלסטינים מהכפר ניעלין.

בסביבות 16:35, שמעתי ירי מהשדות באזור. הערכתי שחיילים ישראלים הציבו מארב לפועלים מסתננים, והם אלה שיורים. שמעתי בערך 10 יריות. הרגשתי פחד ובלבול. אחי עזב את האופניים וברח. הפועל השלישי היה במרחק של שלושים מטרים מאיתנו בערך. לא חשבתי לברוח כי אני יודע שבמקרה הכי גרוע, החיילים יעצרו אותי לכמה שעות וישחררו אותי. זה מה שקורה בדרך כלל.

כשהירי נפסק לכמה שניות, ראיתי שני חיילים. אחד מהם התקרב לפועל השלישי, והחייל השני צעק עליי בעברית: "תעצור", כשהוא מכוון עלי את הנשק שלו. הוא היה במרחק של עשרים מטרים ממני בערך. הבנתי שכבר תפסו אותי ולכן עשיתי מה שהוא אמר ועצרתי. הוא התקדם אלי במהירות ואני התקדמתי אליו. הוא היה בגובה בינוני, עם מבנה גוף בינוני, עור שחום ועגיל באוזן. נראה לי שהוא היה בן עשרים ומשהו. הוא לבש מדי צבאוחבש כובע כחול עם פסים לבנים. החייל אמר לי: "למה ברחת?" עניתי לו: "לא ברחתי!". הוא התחיל לקלל אותי: "תסתום את הפה, יא מניאק". שאלתי אותו: "למה אתה צועק עליי ומקלל אותי אם אני מדבר יפה?".

החייל הוציא אולר בצבע כסף מהכיס. הוא פתח את האולר מול הפרצוף שלי תוך כדי צעקות "תסתום את הפה" ונתן לי אגרוף בפנים. נפצעתי בלחי שמאל. פתאום, בלי לשאול אותי איך קוראים לי או לראות את תעודת הזהות שלי, הוא הצמיד את הלהב של האולר ללחי שמאל שלי, ולחץ. נפצעתי בלחי והתחיל לרדת לי הרבה דם. כשראיתי את הדם, פחדתי נורא. לא ידעתי כמה עמוק החתך ואם הוא גדול. שאלתי אותו שוב למה הוא תוקף אותי אבל הוא הרים את האולר ודקר אותי בכתף שמאל. הרגשתי שיורד לי דם מהגב. הבגדים שלי התלכלכו. הפסקתי לשאול אותו למה הוא תוקף אותי, כי פחדתי שהוא יפגע בי בצורה עוד יותר קשה.

אחר כך, החייל הורה לי להוריד את החולצה והורדתי אותה. הוא חטף את החולצה מהיד שלי. היא הייתה מלוכלכת בדם. החייל ניגב לי את הדם מהלחי עם החולצה. אני חושב שהוא עשה את זה כדי לראות כמה חמור החתך היה. אחר כך, הוא לקח את תעודת הזהות שלי, העיף בה מבט וזרק אותה עליי. הוא הורה לי להסתלק. הרמתי את התעודה ואמרתי לו שאני לא הולך הביתה ואני רוצה להתלונן עליו בפני החיילים במחסום. הוא אמר: "בסדר. בוא נלך ביחד אבל אל תגיד מילה על כל מה שקרה". ואז חשבתי על זה. הוא נראה כועס ואלים מאוד, ותקף אותי בלי שום סיבה. פחדתי שהוא יהרוג אותי בדרך למחסום והתחרטתי. אמרתי לו: "אני רוצה לחזור הביתה וללכת לרופא". הוא נתן לי ללכת ואמר לי להסתלק כמה שיותר מהר. הוא המשיך לעמוד שם ולהסתכל עלי כשהתרחקתי משם.

הלכתי הביתה. הבגדים שלי היו מכוסים בדם. החלפתי בגדים והלכתי לרופא בניעלין. הרופא חיטא לי את הפצעים. התברר שאלה פצעים קלים. הפצע שבלחי היה שטחי ובאורך של סנטימטר. הפצע בכתף היה עמוק אבל קטן. הרופא העדיף לשים עליו פלסטר ולא לתפור אותו. הוא טיפל בי ושלח אותי הביתה.

חאמד רשאד מוחמד סדקה, בן 36, אב לחמישה, הוא תושב אל-מידיה שבמחוז רמאללה ופועל בניין. את עדותו גבה איאד חדאד בבית העד ב-27.8.06.