סנאא נתשה, אם לארבעה
אני ילידת מזרח ירושלים ויש לי תעודת זהות כחולה. בשנת 1983 נישאתי לבן דוד שלי, נביל סובחי עבד א-נבי א-נתשה, תושב עזה. נולדו לנו ארבעה ילדים, הגדול, מוחמד, בן 20, והקטנה נור, בת 11. כולנו גרים בבית בעלי בעיר עזה.
עד שנת 1993 יכולתי לנסוע בלי קשיים מיוחדים מהבית של בעלי בעזה לבית המשפחה שלי וקרובי המשפחה בירושלים וחזרה. בשנת 1993, לאחר הסכמי אוסלו, הנהיגו הישראלים נוהל חדש. כשהייתי נוסעת כדי להיות עם בעלי בעזה, הישראלים היו לוקחים את תעודת הזהות שלי ומחזיקים בה במחסום ארז. במקום התעודה הם היו נותנים לי היתר לשהות בעזה לתקופה של שלושה חודשים. כשהייתי חוזרת לירושלים, הישראלים היו לוקחים ממני את ההיתר ומחזירים לי את תעודת הזהות שלי. בכל פעם שהסתיימו שלושת החודשים שבהיתר השהייה בעזה הייתי צריכה להגיע למחסום ארז, כדי לחדש את ההיתר לשלושה חודשים נוספים. הייתי מגיעה לשם בבוקר וממתינה עד שעות אחר הצהרים ואז הייתי מקבלת את ההיתר.
המצב הזה נמשך עד שנת 2001. לאחר פרוץ האינתיפאדה הצד הישראלי שינה שוב את המדיניות וקיצר את תוקף ההיתרים לחודש אחד. ההליכים לקבלת ההיתר נעשו מסובכים יותר: אני מגיעה למחסום ארז בשעה 09:00 בבוקר, עוברת דרך מכשיר אלקטרוני ואחר כך דרך השער המסתובב ואז נחקרת על ידי שוטרים על משפחתי, על בעלי ועל עניינים אישיים אחרים. בעבר לא נהגו לחקור אותי. לאחר מכן דורשים ממני צילום של חוזה הנישואין שלי וצילום של תעודת הזהות של בעלי. אני נדרשת גם לתרגם את חוזה הנישואין מערבית לעברית. כל ההליכים האלה לוקחים הרבה זמן והם מאוד לא נעימים. בסופם אני מקבלת היתר לחודש אחד בלבד ואני חייבת להגיע לארז כל חודש כדי לחדש אותו. כשפועלים לא יכולים להיכנס לעבודה בישראל אין קו של מוניות שירות מהעיר עזה למחסום ארז, ואני נאלצת לקחת מונית ספיישל. הנסיעה הולך ושוב עולה חמישים ש"ח.
הבעיה העיקרית שלי היא שהישראלים מסרבים לרשום את הילדים שלי בתעודת הזהות הישראלית שלי והם גם לא מוכנים לתת להם היתר כניסה לישראל. אני לא יכולה לנסוע לבקר את משפחתי בירושלים מפני שאני לא מעיזה להשאיר את הילדים שלי בעזה. אני חוששת שהישראלים יטילו סגר פתאומי על רצועת עזה ולא אוכל להגיע אל הילדים שלי. אסור שזה יקרה במיוחד בגלל הבת שלי, סמאח, בת ה-15, שחולה בסוכרת ובטלסמיה [מחלת דם גנטית]. מאז 1999 לא נסעתי לבקר את המשפחה שלי בירושלים ואני מתגעגעת אליהם מאוד. אם הייתי יכולה לרשום את הילדים שלי בתעודת הזהות שלי, הייתי נוסעת באופן מיידי.
בעיה נוספת שנתקלתי בה היא הקושי להגיע למחסום ארז כדי לחדש את ההיתר במהלך פלישות ישראליות לרצועת עזה וגם במקרים של פעולות צבאיות של פלסטינים נגד ישראל. בתקופות כאלה ישראל מונעת את התנועה בתוך הרצועה. בכל הפעמים בהן הוטל סגר לא עזבתי את הרצועה ונשארתי בבית, בעזה. בשנת 2003 לא יכולתי להגיע לארז כחמישה שבועות לאחר שפג תוקף ההיתר. כשהגעתי לארז כדי לחדש את ההיתר, הישראלים הודיעו לי שששהיתי בעזה באופן בלתי חוקי מפני שפג תוקף ההיתר שלי. הם איימו להטיל עליי קנס של 6,000 שקלים ודרשו ממני לשלם את הקנס או לעזוב לירושלים. פניתי למוקד להגנת הפרט שיעזרו לי, ובינתיים הודיע להם הצבא שהוא לא יעניש משפחות שלא חידשו את ההיתר בגלל שלא יכלו להגיע לארז.
אני עדיין נמצאת בעזה. ההורים שלי נפטרו אבל יש לי שנים-עשר אחים ואחיות בירושלים ואני מתגעגעת אליהם. אני מקווה לנסוע לירושלים לבקר אותם ולקחת את הילדים שלי איתי, מפני שאף אחד מהם לא מכיר את המשפחה שלי. כל עניין חידוש ההיתרים גורם לי להרגיש תלושה, אין לי תחושת קביעות, לא בעזה ולא בירושלים.
סנאא יוסף עבד א-נבי נתשה, בת 41, נשואה ואם לארבעה היא תושבת מזרח ירושלים המתגוררת עם בעלה בעיר עזה. את עדותה גבה מאזן אל-מאג'דלאווי, בביתה ב-28.12.04.
