דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

הריסת בתים כענישה קולקטיבית

הריסת בתים כענישה קולקטיבית היא אחד האמצעים הקיצוניים ביותר שמפעילה ישראל בגדה המערבית, כולל במזרח ירושלים, מאז ראשית הכיבוש ועד היום (וברצועת עזה עד שנת 2005). במסגרת מדיניות זו, הרסה ישראל מאות בתים והותירה אלפי בני אדם ללא קורת גג.

מדיניות הריסת הבתים נועדה, מעצם הגדרתה, לפגוע באנשים שלא עשו דבר ושאינם חשודים בדבר – בבני משפחות של פלסטינים שפגעו או שניסו לפגוע באזרחים ישראלים או באנשי כוחות הביטחון. ברובם המכריע של המקרים האדם שבגין מעשיו בוצעה ההריסה לא גר כלל בבית בעת הריסתו, אם משום שנהרג בידי כוחות הביטחון במהלך פיגוע שביצע ואם משום שנעצר בידי ישראל וצפוי לעונש מאסר ממושך.

ככזו, מהווה מדיניות זו ענישה קולקטיבית אסורה והפרה של הוראות המשפט הבינלאומי שישראל מחויבת לקיימן. אין מדובר בעיקרון משפטי בינלאומי מורכב או תיאורטי, אלא בציווי מוסרי-אנושי בסיסי: הפגיעה בחפים מפשע בשל חטאם של אחרים אסורה באופן מוחלט. כך בספר דברים ("לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ") וכך באמנת ג'נבה ("אדם מוגן לא ייענש על מעשה שהוא לא ביצע אישית. עונשים קולקטיביים וכל אמצעי הפחדה וטרור, אסורים. ביזה אסורה. פעולות תגמול כנגד אנשים מוגנים ורכושם, אסורים").

גורמים רשמיים טוענים כי הריסת הבתים נועדה "להרתיע" פלסטינים אחרים מלבצע פיגועים בעצמם. לפי טענה זו, ההנחה היא כי פגיעה בקרובי משפחתם של פלסטינים שביצעו פיגועים, או שנחשדו במעורבות בביצועם, תרתיע פלסטינים מלבצע פיגועים מחשש לפגיעה במשפחתם.

ברור כי גם לו הייתה להריסת הבתים השפעה מרתיעה כזו לא היה בכך כדי להפוך אותה למוסרית או לחוקית. הריסה זו מהווה פגיעה בחפים מפשע לצורך השגת מטרה שכלל אינה קשורה אליהם ומשמעותה היא שהרשויות מתייחסות אליהם כאל אמצעי ולא כבני אדם עצמאיים, בעלי זכויות. זוהי מדיניות שאינה מוסרית או חוקית מעצם מהותה.

אולם מעבר לכך: המדינה מעולם לא הציגה נתונים המוכיחים כי הריסות אלה אכן מרתיעות פלסטינים מלבצע פיגועים והיא אף לא נדרשה להציג נתונים כאלה. בהעדר הוכחה כלשהי ליעילותו של אמצעי קיצוני ופוגעני זה, נשמטת ההצדקה האינסטרומנטלית שלכאורה הייתה לו מלכתחילה. לעומת זאת, קיימות ראיות הפוכות, המעידות שהריסות הבתים דווקא הגבירו את המוטיבציה של פלסטינים לבצע פיגועים.

בפברואר 2005 קבעה ועדה צבאית בראשות האלוף שני כי יעילותה של מדיניות הריסת בתים כאמצעי הרתעה מוטלת בספק וכי נזקה עולה על תועלתה בגין השנאה שצעד קשה כזה מעורר. במצגת שהתבססה על ממצאי הוועדה נקבע כי מדיניות זו נמצאת "על סף החוק וזאת אף על פי שהכל חוקי במבחן החוק הבינלאומי, במבחן הקהילה הבינלאומית, במבחן הדמוקרטיה, במבחן הדימוי העצמי ובמבחן הכמויות". בהמשך נאמר כי "צה"ל, במדינה יהודית דמוקרטית, איננו יכול להלך על סף החוקיות, ועל אחת כמה וכמה על סף הלגיטימיות!!!". שר הביטחון דאז, שאול מופז, הורה לקבל את המלצות הוועדה ומערכת הביטחון חדלה למשך כעשור מלהשתמש באמצעי זה, למעט הריסה של יחידת דיור אחת ואטימה של שתיים במזרח ירושלים שבוצעו בשנת 2009.

בקיץ 2014, לאחר חטיפת שלושת הנערים תלמידי הישיבה בצומת גוש עציון והריגתם, חזרה מערכת הביטחון להרוס בתים כאמצעי ענישה, ללא כל הסבר. באחד הדיונים שהתקיים בבג"ץ בנוגע להריסת בית לאחר חידוש המדיניות, טענה המדינה כי למעשה היא מעולם לא התכוונה לחדול לחלוטין משימוש באמצעי זה ועם שינוי הנסיבות – הינו העלייה בפיגועים – אין מבחינתה מניעה לשוב למדיניותה הקודמת. המדינה לא הסבירה כיצד דבריה אלה מתיישבים עם המלצות ועדת שני. מאז הרסה המדינה עשרות בתים נוספים.

הריסת בתים היא הליך מנהלי המתבצע ללא משפט וללא צורך בהצגת ראיות כלשהן, מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) שהותקנו על ידי המנדט הבריטי ב-1945. לאחר מסירת צו ההריסה למשפחה היא רשאית להגיש ערר למפקד הצבאי בתוך 48 שעות. בפסק דין של בג"ץ משנת 1989 נקבע כי כאשר הערר נדחה, יש להתיר לבני המשפחה לעתור לבג"ץ לפני ביצוע ההריסה.

ואולם למרות שבג"ץ הוא שקבע שיש לאפשר למשפחות לפנות אליו כדי שיכול לבחון את צו ההריסה, נראה כי מבחינתו מדובר בהליך פורמלי וטכני בלבד, שנועד ליצור מראית עין של שמירה על זכות הטיעון של בעלי הבית. במהלך השנים הוגשו לבג"ץ עשרות עתירות נגד הריסת בתים, שבהן הועלו טענות עקרוניות נגד חוקיותו של האמצעי, טענות דיוניות על הדרך שבה הופעל וטענות נגד השימוש בו במקרים ספציפיים. למעט עתירות בודדות וכמה דעות מיעוט – דחה בג"ץ עתירות אלה באופן גורף.

בפסקי הדין שכתבו בנושא קבעו השופטים – בהמשך לעמדת המדינה – כי מדובר באמצעי הרתעתי בלבד ולא בענישה של בני המשפחה. על אף שמעולם לא הוצגו בפניהם נתונים – והם אף לא ביקשו כאלה – קיבלו השופטים את הטענה על ליעילות ההרתעה וקבעו שאין ביכולתם להתערב בהערכתם של גורמי הביטחון. השופטים גם דחו את הטענה כי מדובר בענישה קולקטיבית האסורה על פי המשפט הבינלאומי בנימוק שמטרתו של אמצעי זה היא – כאמור – הרתעתית בלבד. ממילא, קבעו השופטים, המשפט המקומי גובר על הוראות המשפט הבינלאומי. גם את חזרתה של המדינה להרוס בתים ב-2014 קיבלו השופטים ללא עוררין, קבעו כי אין זה תפקידם להתערב בשיקוליה של מערכת הביטחון וקיבלו את טענת המדינה כי לרשויות מותר לשנות את מדיניותן – בוודאי כאשר הנסיבות משתנות.

הגושפנקה המשפטית שנתן בית המשפט העליון להריסת בתים איפשרה לרשויות להמשיך וליישם מדיניות זו ללא הגבלה, אולם אין בה כדי להפוך את ההרס השיטתי של בתיהם של חפים מפשע למוסרי או חוקי: גושפנקה זו רק הופכת את השופטים לשותפים לפשע.