רפיק עקאבנה, פועל
אני גר בכפר ח'אראס, שנמצא כ-20 קילומטרים צפונית מערבית לחברון. אני נשוי ואב לארבעה ילדים, הגדולה היא בת שמונה. בארבעת החודשים האחרונים עבדתי בבניין בהתנחלות הר חומה אצל קבלן שקוראים לו מחמוד מראר'ה. במשך השבוע אני נשאר לישון באתר עם ארבעה פועלים אחרים וחוזר לח'אראס רק בסוף השבוע. אנחנו ישנים בממ"ד של הבניין בו אנחנו עובדים. הפועלים האחרים, גם הם תושבי ח'אראס וקוראים להם עבד א-נבי איסחאק חלאחלה, מחמוד עומר סאלח עטאוונה, ניהאד אחמד עבד א-רחמאן חלאחלה, ואחיו, ג'יהאד חלאחלה. לממ"ד אין דלת ובלילות אנחנו סוגרים את הפתח בלוחות עץ כדי שלא יהיה לנו קר. ביום ראשון, 8.2.04, היינו בממ"ד עם עוד כמה פועלים, גם הם תושבי ח'אראס. שיחקנו קלפים. קצת לפני 20:30, הפועלים האחרים הלכו לממ"ד של הקומה השניה בבניין ונשארנו חמשתנו בחדר שלנו. התכוננו לישון. בסביבות 20:30 שמעתי דפיקות קלות על לוחות העץ. חשבתי שזה אחד הפועלים שרצה משהו, אבל עוד לפני שאחד מאתנו קם לפתוח, הלוחות נפתחו ושוטר של במדים של משמר הגבול נכנס פנימה. השוטר היה בגובה בינוני, בעל מבנה גוף בינוני, גוון עור בהיר ונראה בשנות העשרים לחייו. אחריו נכנסה שוטרת במדים. היא הייתה נמוכה יותר מהשוטר, היה לה גוון עור בהיר, מבנה גוף בינוני והיא נראתה בשנות העשרים לחייה. היו להם רובים מסוג M16 עם פנסים מוצמדים עליהם.
השוטר לקח מנורה שהאירה את החדר והעביר אותה לשוטרת, שהוציאה אותה החוצה. השוטר אמר לנו בצורה רגועה שנקום ונמסור לו את תעודות הזהות שלנו. הוצאנו את התעודות מהארנקים והשוטר דרש גם את הארנקים. בארנק שלי היו 160-150 ש"ח ואישור להיכנס להתנחלות כדי לעבוד. החזקתי את הטלפון הנייד שלי. השוטר הורה לי להשאיר אותו על הרצפה ואמר לנו לצאת מהחדר. השוטרת יצאה אתנו ושמרה עלינו והשוטר נשאר בפנים.כנראה הוא ערך חיפוש בחדר. אחרי כחמש או עשר דקות, השוטר יצא מהחדר ושניהם הוציאו אותנו מהבניין והעמיד ואותנו ליד ג'יפ של משמר הגבול. לא הצלחתי לראות את המספר של הג'יפ בגלל החושך. כשהלכנו לג'יפ, הג'יפ הסתובב, כך שהחלק האחורי של הג'יפ פנה לכיוון הבניין. אחר כך הנהג ירד מהג'יפ.
השוטר הראשון הורה לנו להוריד את הראשים והוא נכנס לבניין שנמצא כעשרה מטרים מהמקום בו עמדנו, יחד עם הנהג. חשבתי שהם רוצים לחפש פועלים אחרים. השוטרים הדליקו את הפנסים ועמדו בחלל הכניסה של הבניין השני ויכולתי לראות אותם באופן חלקי. המקום היה חשוך והשוטרים האירו אותו בפנסים שלהם. אחד השוטרים אמר לשוטרת שתשלח אליו אחד מאתנו. אני מבין קצת עברית והבנתי מה שהוא אמר. ניהאד עמד בצד והשוטרת הורתה לו לגשת לשוטר. שמעתי את הצעקות של ניהאד ואת קול המכות שקיבל. ג'יהאד, אחיו של ניהאד, סובב את הראש כדי לראות מה קורה אתו אבל השוטרת הורתה לו לסובב את הפנים לצד השני.
אחרי כחמש דקות, ניהאד יצא מהבניין והשוטר אמר לשוטרת שתשלח לו עוד אחד. עמדתי ליד ניהאד והשוטרת הורתה לי ללכת לשוטר. כשהגעתי לשם, הנהג נתן לי שתי סטירות והורה לי לעמוד עם הפנים לקיר. הוא בעט בי מאחור בין הרגליים, באשכים. הוא הטיח את הראש שלי בקיר ונתן לי כמה אגרופים. השוטר השני בעט בי כמה פעמים בברכיים ובחזה. נפלתי ואחד מהם הורה לי לקום. אמרתי לו בעברית שאני לא יכול והוא הורה לי לצאת.
בדיוק אז הגיע למקום דחפור קידוח ושמעתי אנשים מדברים בעברית עם השוטרים. השוטרים הורו לנו לעלות לג'יפ. לפני שעלינו, הנהג עמד ליד הדלת האחורית של הג'יפ ושאל בעברית מי לא קיבל מכות. אף אחד לא ענה לו והוא בעט בנו ונתן לנו כמה אגרופים. עלינו לג'יפ והשוטרת ישבה אתנו מאחור, ליד הדלת. הג'יפ נסע כחמישים מטרים עם אורות כבויים והנהג הדליק את האורות רק כשהגענו לכביש הראשי. במהלך הנסיעה שמעתי קריאות עידוד. כשהג'יפ עצר, שמעתי את השוטרים מדברים עם צעירים יהודים ואז הבנתי שאנחנו ליד אצטדיון הכדורגל שבמלחה ושיש משחק. אני מכיר את האזור כי בשנה שעברה עבדתי באזור מלחה. אחרי עוד חמש דקות של נסיעה, הג'יפ נכנס לדרך עפר ועצר אחרי כמה דקות. הנהג כיבה את האורות. הנסיעה מאתר הבניה ועד למקום שבו עצר הג'יפ ארכה בערך חצי שעה. במהלכה, השוטרים היכו אותנו באלות, אבל אני לא יודע מי מהם היכה, כי הראשים שלנו היו מורכנים.
כשהג'יפ עצר, השוטר אמר לשוטרת שתוריד אחד מאתנו. ירדתי וראיתי שאנחנו בשדה חשוך. הלכתי לדלת שליד הנהג. השוטר הראשון שאל אותי איך קוראים לי ואם התעודה שהוא מחזיק היא שלי. אמרתי לו שכן והוא נתן אותה לנהג. הנהג ירד מהג'יפ והורה לי לבוא אחריו. הוא הרחיק אותי חמישה או עשרה מטרים מהג'יפ. עצרתי והוא נתן לי בעיטה חזקה בחזה ודיבר בעברית. הוא אמר שאנחנו מכינים פצצות כדי לפגוע בהם ואז אנחנו באים לעבוד אצלם ודברים מהסוג הזה. השוטר הוציא את התעודה והמסמכים שנמצאים בעטיפת הפלסטיק של תעודת הזהות ואמר לי: "אסור לך להחזיק כזה דבר". הוא התכוון לפלסטיק ואמר לי להכניס את המסמכים לכיס. כשעשיתי את זה, הוא בעט בי בבטן. נפלתי ולא יכולתי לקום. הוא התקרב אלי ודרך חזק על יד ימין שלי. הרגשתי שהיד נשברת. הוא ניסה להעמיד אותי בכוח אבל לא קמתי. ישבתי על האדמה והוא דחף אותי על הקוצים ועזב אותי. אחר כך, שמעתי את הג'יפ נוסע.
קמתי ולא ידעתי מה לעשות. ראיתי בתים מוארים בהתנחלות שנמצאת בכיוון המנהרות [כביש המנהרות] וחשבתי ללכת לשם אבל פחדתי והחלטתי ללכת בעקבות הג'יפ. הייתי כמאה מטרים מהג'יפ וראיתי את הג'יפ עוצר והאורות שלו כבים. ישבתי במקום והסתכלתי מה קורה. שמעתי את מוחמד עטאוונה צועק במשך כעשר דקות ואז שמעתי את הג'יפ נוסע. חיפשתי את מוחמד וקראתי לו, אבל הוא לא הגיב. הלכתי לכיוון שלו וזיהיתי אותו בחושך, כי הוא לבש חולצה לבנה. מצאנו אחד את השני והלכנו אחרי הג'יפ, אבל מרחוק, כי לא רצינו שהשוטרים יתפסו אותנו.
התקרבנו לג'יפ שעצר בפעם השלישית. כשהג'יפ עזב, שמענו את עבד א-נבי קורא לנו. לא ענינו לו כי פחדנו שמישהו יישמע. הלכנו בכיוון הקול, אבל לא מצאנו את עבד א-נבי. המשכנו ללכת וחשבנו שעבד א-נבי הולך לפנינו, אחרי הג'יפ. הלכנו בערך רבע שעה ואז מוחמד אמר שהוא שומע קול. אמרתי שייתכן שאלה הפועלים האחרים והמשכנו ללכת. תוך כמה שניות נתקלנו בג'יהאד ומיד אחר כך בניהאד ועבד א-נבי.
התיישבנו כולנו לנוח וסיפרנו אחד לשני מה קרה לכל אחד. אחר כך הלכנו לכיוון בית ג'אלא ועברנו מתחת למנהרה, שנמצאת כקילומטר או פחות מהמקום בו היינו. נכנסנו לבית ג'אלא בסביבות 23:30 וראינו נהג מונית. ניגשנו אליו, סיפרנו לו מה קרה וביקשנו ממנו שיסיע אותנו לבית החולים. הנהג, שאני לא זוכר איך קוראים לו, הסיע אותנו לבית החולים אל- חוסיין שבבית ג'אלא, שם קיבלנו עזרה ראשונה. כשהיינו בבית החולים הגיעו מושל בית לחם, מנהל המת"ק הפלסטיני וכמה שוטרים פלסטינים. סיפרנו להם מה קרה לנו. לבית החולים הגיעו גם כמה עיתונאים.
בסביבות 2:00 שוחררנו מבית החולים והלכנו לבית של דוד שלי, מאהר אבו עמריה (עקבאנה), שגר בבית לחם. ישנו אצלו ולמחרת חזרנו לח'אראס. בדרך לח'אראס, עצרנו בחלחול וצילמנו את את הפציעות שנגרמו לנו מהמכות. יש לי נקע במרפק ימין והיו לי כאבים בצלעות בצד שמאל ובאשכים. בארבעת הימים הראשונים אחרי האירוע לא יכולתי לזוז ולעמוד הרבה זמן.
לא קיבלתי בחזרה את הארנק שלי ואת הכסף שהיה בו. בבית החולים דיברנו בטלפון עם הפועלים שנשארו באתר הבניה והם אמרו שהם בדקו את הממ"ד בו ישנו ולא מצאו את הטלפון הנייד שלי ושל מוחמד עטאוונה. הבנו שהשוטר לקח אותם. ניסיתי להתקשר למספר הטלפון שלי כמה פעמים ואף אחד לא ענה לי.
רפיק מחמוד רשיד עקאבנה, בן 28, נשוי ואב לארבעה ילדים הוא פועל תושב כפר ח'אראס שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש, בחברון, ב-17.2.04
