דילוג לתוכן העיקרי
הודא אבו ריידה, תושבת קוסרה, בת 53 ואם לשמונה, שהחיילים נכנסו לביתה באישון לילה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 7 בדצמבר 2017
תפריט
נושאים

ענישה קולקטיבית בקוסרה: במשך יומיים פשטו כוחות הביטחון על בתי התושבים באישון לילה

ב-30.11.17 נכנסה לאדמות הכפר קוסרה שבמחוז שכם קבוצת נערים והורים שיצאו מההתנחלות מגדלים. בנוגע למה שהתרחש לאחר מכן נמסרו גרסאות סותרות. אולם, ידוע כי בסביבות השעה 10:15 ירה אחד המתנחלים ממרחק קצר במחמוד עודה, תושב הכפר, בן 46, שהיה אותה שעה באדמתו ביחד עם בנו, והרגו. לאחר הירי, פלסטיני אחר יידה אבנים לעבר המתנחל, שירה ופצע אותו ברגלו.

בימים שלאחר מכן התנהלו עימותים בין כוחות הביטחון לבין תושבי הכפר. באירוע החמור ביותר, שהתרחש בשעות הצהריים של יום שני, ה-4.12.17, ירו כוחות הביטחון אש חיה ורימוני גז מדמיע לעבר התושבים ממרחק של כמה מאות מטרים. שני פלסטינים נפצעו: אחד מהם נפצע קשה בחזה מירי, פונה לבית החולים, נותח ואושפז למשך שבוע. השני נפצע קל ברגלו. יומיים לאחר מכן, במשך שני לילות, ב-6 וב-7 בדצמבר, פשטו כוחות הביטחון מהשעה 22:30 ועד עלות השחר על כשלושים בתים בכפר ועצרו 21 תושבים – בהם שני נערים מתחת גיל 18. החיילים דפקו בחוזקה על דלתות הבתים, בחלקם אף פרצו בעצמם את הדלת, העירו את כל בני המשפחה, ריכזו את כולם בסלון הבית ובדקו את תעודות הזהות שלהם. בחלק מהבתים ישבו החיילים במשך כשעתיים מבלי לעשות דבר, בחלק אחר עשו חיפוש זריז.

התנהלות הצבא בפשיטות הליליות על קוסרה, כמו במקרים רבים אחרים המתרחשים מדי לילה ברחבי הגדה, עוררה בהלה ופחד בקרב התושבים, בעיקר בקרב ילדים. חוסר האונים של התושבים מול מציאות זו, והעדר כל יכולת למנוע את הכניסה הפתאומית לבתיהם ואל חייהם, עולה בבירור מהעדויות שמסרו כמה מהתושבים לתחקירנית השטח, סלמא א-דבעי על אותו לילה. 

Thumbnail
הכפר קוסרה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 7.12.17

הנאא חסן, בת 40, נשואה ואם לארבעה סיפרה בעדותה:

ביום חמישי, אחרי 00:30 בלילה, שמעתי דפיקות בדלת. בעלי פתח את הדלת וראה שם חיילים. אחד מהם הורה לו להעיר מיד את כל בני המשפחה ולרכז אותם בחדר אחד. שלושה חיילים נכנסו פנימה והתחילו להסתובב בבית עם נעליים מלאות בבוץ. הם דיברו ביניהם ובעלי, שמבין עברית, אמר לי שהם אמרו אחד לשני שיש בבית רק ילדים ושאין צעירים. אחרי כארבעים דקות הם עזבו את הבית.

כשהם עזבו היינו חייבים לנקות את הבית מכל הבוץ. אני, בעלי והבת שלי ניקינו את כל השטיחים. היה קר, והמים היו קרים. סיימנו לנקות את השטיחים רק בשעה 4:30 לפנות בוקר.

ואאיל פרח, בן 51, נשוי ואב לשישה סיפר בעדותו:

בסביבות השעה 22:30 הבן שלי איסמאעיל, בן 25, העיר אותי ואמר לי שיש הרבה כלי רכב של הצבא בכפר. הוא לא ידע מה קורה. בזמן שדיברנו, שמעתי דפיקות בדלת הראשית של הבניין. יצאתי מהר לפתוח כדי שהחיילים לא יפרצו את הדלת. כשהגעתי, ראיתי מולי בערך עשרה חיילים שכבר פרצו את השער של החצר ועמדו ליד הדלת הראשית של הבית. אחד מהם שאל אותי בערבית מי נמצא בבית. עניתי לו שרק אני והמשפחה שלי. הוא אמר לי להעיר את כולם ולהביא לו את תעודות הזהות של כולם. ביקשתי מאשתי לעשות את זה. החיילים נכנסו לסלון הבית. החייל בדק את תעודות הזהות ואז שם אותן בכיס שלו. הוא דרש את המכשירים הסלולאריים שלנו ומסרנו לו אותם. אחר-כך הוא הורה לנו להיכנס לחדר האורחים.

החיילים התיישבו בסלון הבית. ככל שהזמן עבר, הגיעו עוד ועוד חיילים עד שהיו אצלנו יותר מעשרים. אחד החיילים הסתובב בחדרים ופתח ארונות. הם ישבו ולא עשו שום דבר. שמתי לב שאחד מהם הוריד את החולצה שלו שהייתה רטובה מהגשם ושם אותה ליד תנור החימום. שאלתי אחד מהם מה הם רוצים. הוא ענה לי שיש להם משימה. הזמן עבר ולא קרה כלום. זה היה מאוד מוזר. החיילים התיישבו ולא עשו כלום חוץ מלהסתכל עלינו או בטלפונים שלהם. שאלתי את החייל עוד פעם: "עד מתי תישארו פה"? הוא ענה שיש להם משימה וכשהיא תסתיים הם יסתלקו. שאלתי אותו על המשימה והוא אמר שאני אדע כשהיא תסתיים.

אחרי שעתיים בערך, בסביבות 00:30,  כולם קמו, חבשו את הקסדות ולקחו את התיקים. אחד מהם החזיר לנו את תעודות הזהות והטלפונים שלנו והם יצאו מהבית. עד עכשיו אני לא יודע מה הם עשו בבית שלי. נראה לי שהם רק נכנסו להתחמם והחייל ייבש את החולצה שלו עם התנור שלי .

הם סתם העירו והפחידו אותנו, במיוחד את הבת הקטנה שלי, סילין, בת 8. היא כל כך פחדה וביקשה שנשתוק כי חשבה שאם מישהו ידבר החיילים יצעקו עלינו או ירביצו לנו. היא רעדה מפחד.

אחרי שהם הלכו הבנים שלי, איסמאעיל ואיבראהים עקבו אחרי מה שקורה בכפר דרך הרשתות החברתיות. כל המשפחה נשארה ערה כדי לעקוב אחרי מה שקורה ולדבר, ורק אני הלכתי לישון. כשהתעוררתי בשעה 4:30 לתפילה הבנים שלי, שהיו עדיין ערים, אמרו לי שהחיילים עדיין בכפר ושעדיף שלא אצא למסגד כדי שלא יקרה לי משהו רע. התפללתי בבית. בבוקר נודע לי שיותר מעשרים מתושבי הכפר נעצרו.

רוקייה חסן, בת 43, נשואה ואם לחמישה סיפרה בעדותה:

אנחנו גרים עם חמותי, תמאם חסן, בת 76, ועם אחותו של בעלי סיהאם, בת 44, שסובלת מנכות שכלית וגופנית.

ביום רביעי, 6.12.17, בסביבות השעה 22:30, בעלי ואני ישנו בחדר שלנו. פתאום שמעתי רעש של כלי-רכב ואנשים מסביב לבית. הבנתי שמדובר בחיילים.

פתאום החלון שמחבר בין החדר שלנו לדירה של חמותי נפתח וחייל הסתכל ישר עלינו. לא האמנתי למראה עיני. כיסיתי את הראש עם השמיכה, כי כמובן שלא לבשתי חיג'אב (כיסוי ראש) במיטה. החייל החזיק פנס ושמעתי אותו אומר משהו בעברית. מאוחר יותר הבנתי מבעלי, שמבין עברית, שהחייל אמר "הם ישנים". אחר כך החייל סגר את החלון.

החדר שבצד השני של החלון ריק, כי חמותי וגיסתי עברו לדירה שלנו, כי היה קשה להן להסתדר לבד. התברר לנו שהחיילים פשטו על הדירה הריקה שלהן.

לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות. פחדתי מאוד שהחייל יירה עלינו, או יזרוק עלינו רימון הלם או גז. גם היה לי קשה עם זה שהייתי במיטה, בלי כיסוי ראש, והחייל הסתכל עלי. איפה יכול לקרות דבר כזה, שמישהו יפרוץ ככה לבית שלך, לחדר המיטות, ויביט ישר עלייך כשאת במיטה. זה לא ייאמן, אין שום כבוד לפרטיות שלנו בתוך הבית. לפי הרעשים, החיילים נשארו בבית של חמותי בערך שעה.

כמה דקות אחרי שהחייל פתח את החלון, החיילים דפקו על דלת הדירה שלנו. בעלי פתח את הדלת. הם שאלו אותו מי גר בבית והוא אמר שיש כאן ילדים ואמא שלו הזקנה ואחותו. החיילים נכנסו לבית, הסתכלו בתוך החדרים, ואחר כך עזבו בלי לעשות כלום, חוץ מלגרום לנו למתח ודאגה. לא הצלחנו לחזור לישון, במיוחד אחרי שנודע לנו דרך הרשתות החברתיות ודרך משפחה וחברים שהחיילים נכנסים להרבה בתים בכפר ועוצרים תושבים.

המשכנו לעקוב אחרי ההתפתחויות עד 5:00 בבוקר, כשהחיילים עזבו את הכפר. התברר לנו שהחיילים עצרו הרבה תושבים בכפר.

עבד א-רזאק עודה, בן 61, נשוי ואב לשמונה סיפר בעדותו:

עבד א-ראזק עודה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 12.12.17
עבד א-ראזק עודה

אני גר בדירה עם אשתי ח'וולה, בת 58, הבן שלי תייסיר, בן 20, והבת שלי סחר, בת 17. שני הבנים הגדולים שלי, עווד, בן 25 ועבדאללה, בן 29, נשואים וגרים עם המשפחות שלהם בדירות אחרות בבניין שלנו. ביום רביעי, 6.12.17, בסביבות השעה 23:30 בלילה, התעוררתי מדפיקות בדלת. קמתי מהר, לבשתי חולצה ושמתי את הכאפייה על הראש. פתחתי את הדלת וראיתי הרבה חיילים מכוונים אליי את הנשק שלהם. הם התקדמו כדי להיכנס לבית. אמרתי להם: "לאן אתם הולכים? מה עם הפרטיות שלנו? יש נשים בתוך הבית, חכו קצת!" הם חיכו וביקשתי מכל בני המשפחה להתכונן כי חיילים עומדים להיכנס.

לפחות עשרה חיילים נכנסו. הם הסתובבו בבית עם נעליים מלאות בוץ ודרשו ממני ומהבן שלי תייסיר את תעודות הזהות. הם בדקו את התעודות מול מכשיר טאבלט ואז יצאו מהבית. אחד מהם הצביע על הדירה של הבן שלי עווד ושאל אותי: "של מי הדירה הזאת?" לפני שהספקתי לענות, אחד החיילים דפק עם הנעל שלו, שהייתה מלאה בבוץ, על הדלת. אמרתי לו: "חכה, למה אתה עושה את זה! זה הבית של בני עווד והוא התחתן לפני שבוע. יכול להיות שהוא ישן, תיכף הוא יפתח". עמדתי להתקשר אליו, אבל עוד לפני שהספקתי הוא פתח את הדלת. החיילים דרשו ממנו את תעודת הזהות ובדקו גם אותה מול הטאבלט. אחר כך הם עשו חיפוש מהיר בבית.

אחר-כך החיילים עברו לדירה של הבן שלי עבדאללה, שיש לו שני ילדים קטנים. הלכתי איתם כדי שהילדים לא יפחדו. עבדאללה פתח את הדלת. הם דרשו את תעודת הזהות שלו, בדקו אותה ואז ביצעו חיפוש מהיר בבית. אחר-כך הם עברו לבית של השכנים, במרחק של כחמישים מטרים מאיתנו. הם עצרו שם את אחד הדיירים. אחרי שהם הלכו לא הצלחנו להירדם. אשתי והבת שלי פחדו. בדרך כלל סחר מתעוררת בכל בוקר בשעה 4:00 ללמוד. היא אמרה לי שהיא מפחדת שהחיילים יסתכלו עלינו דרך החלון בגלל שאנחנו גרים בקומת קרקע והחלונות נמוכים. מאותו לילה היא כבר לא קמה לפנות בוקר ללמוד.

אנחנו מרגישים שאנחנו חשופים בכל מקום למעשי תוקפנות. אנחנו לא מרגישים בטוחים בשום מקום, אפילו לא בבתים שלנו.

הודא אבו ריידה (חסן), בת 53, נשואה ואם לשמונה סיפרה בעדותה:

הודא אבו ריידה. צילום: סלמא א-דיבעי, 7.12.17
הודא אבו ריידה

אנחנו גרים בדירה בקומה השלישית של בניין. ביום רביעי, ה- 6.12.17, בסביבות השעה 23:30, כשהייתי בדרך למיטה, שמעתי דפיקות חזקות על דלת הבית. הסתכלתי מהמרפסת וראיתי שחיילים פרצו את השער החיצוני והרבה חיילים נכנסו לחצר שלנו.

צעקתי לחיילים שמיד אפתח להם את הדלת, אבל אחד מהם התקדם מהר לדלת הראשית של הבניין והתחיל לבעוט בה עד שהיא נפתחה. החיילים נכנסו לבניין ופתחתי להם מיד את דלת הדירה, כדי שלא ישברו אותה. ראיתי חמישה או ששה חיילים עולים במדרגות לכיוון שלי. אחד מהם שאל בעברית: "מי נמצא כאן"? אני מבינה קצת עברית, ועניתי לו שבעלי ובני המשפחה שלי נמצאים. הוא אמר: "כולם לפה".

ביקשתי מבעלי והילדים לבוא ולהביא איתם את תעודות הזהות שלהם. החיילים בדקו את תעודות הזהות, ואמרו לנו לשבת בסלון. אחר כך הם ניסו להיכנס לחדרים, אבל אמרתי להם: "איך תיכנסו עם כל הבוץ על הנעליים? זה ילכלך את השטיחים. חוץ מזה, הבת שלי ישנה ונמצאת בפנים". לבת שלי יש תסמונת דאון ולא רציתי שיטרידו אותה. אחד החיילים אותת לאחרים לעצור. הוא אמר להם משהו בעברית ואז סימן לי להיכנס לפניו ונכנסתי אתו לכל החדרים. הוא הורה לי לפתוח את הארונות והסתכל אפילו מתחת למיטות.

כשהגענו אל החדר של הבת שלי, אמאני, בת 28, החייל הורה לי להרים את השמיכה מהראש שלה, ועשיתי את זה. הוא הניד בראשו ויצא.

אחר כך החייל אמר שהוא רוצה לעלות אל גג הבית. בעלי נתן לו את המפתחות של דלת הגג והוא עלה לשם וחזר אחרי רבע שעה. אני לא יודעת מה הוא עשה שם. אחרי שעה וחצי בערך החיילים עזבו את הבית, אבל לא את השכונה. שמענו אותם מרעישים כל הלילה. הם עצרו שני תושבים מהשכונה שלנו.

אני, בעלי והילדים המשכנו לעקוב אחרי ההתרחשויות עד הבוקר. דאגנו במיוחד לכלתי ניהאל, שגרה בבית נפרד בחלק המזרחי של הכפר, והייתה לבד בבית עם ארבעת הילדים שלהם כי הבן שלי עובד בהתנחלות מעלה אפרים במשמרת לילה. הבן גדול שלהם בן 11 והקטן בן 3. היא פחדה מאוד שהחיילים ייכנסו לבית שלה וביקשה ממני לבוא אליה ולהישאר עד הבוקר, אבל החיילים היו בשכונה שלנו ולא יכולתי להגיע אליה. נשארנו בקשר איתה כדי להרגיע אותה ולוודא שהכל בסדר אצלם, כי הצבא נכנס גם לשכונה המזרחית. ברוך השם, הם לא נכנסו לבית שלהם.

תגיות

מיקום