דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עצורים בלא משפט: מעצרים מינהליים בשטחים מתחילת האינתיפאדה

אוקטובר 1992, תקציר

למעלה מ-14,000 צווי מעצר מינהלי הוצאו מתחילת האינתיפאדה. רוב העצורים הוחזקו שישה חודשים במעצר ללא משפט, מעטים שהו במעצר במשך שנים.

החוק הבינלאומי מתיר במקרים בודדים וקיצוניים לעצור אדם במעצר מינהלי כאמצעי מניעה, במקרה של סכנה בטחונית ממשית. אולם, אמנת ג'נבה הרביעית מבהירה במפורש מהן המגבלות על השימוש בסמכות זאת.

ישראל מתעלמת ממספר הנחיות והגבלות ברורות:

  1. הדו"ח מציג ראיות לכך שישראל עושה שימוש במעצר מינהלי לא רק לצרכי מניעה אלא גם כתחליף לענישה וכמכשיר לשליטה פוליטית.
     
  2. הליכי המעצר אינם חוקיים: רוב העצורים אינם מקבלים צו מעצר עם מעצרם אלא שבועות מאוחר יותר. %10-%15 נעצרים בצו מעצר רגיל ורק אחרי חקירה מקבלים צו מעצר מינהלי. הערעור מתקיים לפחות חודש אחרי המעצר, בניגוד לחוק הבינלאומי ולפסיקה מפורשת של בג"צ.
     
  3. רוב העצירים מוחזקים, בניגוד לחוק הבינלאומי, בקציעות - מחנה מעצר הנמצא בתוך ישראל - בניגוד לקביעה מפורשת של אמנת ג'נבה כי אין להעביר עצורים מהשטחים הכבושים לאיזור המעצמה הכובשת.
     
  4. העצירים המינהליים, כמו כל העצורים בקציעות, מוחזקים באוהלים, בתנאי אקלים קשים - בתנאים שאינם עומדים בדרישות המינימום של האמנות הבינלאומיות. תנאיהם של אנשים שלא הורשעו בדין גרועים אפילו משל אסירים שפוטים בבתי הכלא של השב"ס.

דו"ח בצלם מפרט את הקרע ההיסטורי לשימוש במעצרים מינהליים ומתייחס למעצרים מינהליים מתקפות המנדט הבריטי ועד היום.

הדו"ח מציג את התנאים בקציעות. בנוסף לנתונים מובאות שתי עדויות: של עציר לשעבר, הסופר הפלסטיני סאמי כילאני, ושל קצין מילואים ששירת בקציעות.

המלצות הדו"ח:

  1. לבחון מחדש את מדיניות השימוש במעצרים המינהליים בדרג הבכיר ביותר.
     
  2. לעשות שימוש מועט ביותר, אם בכלל, בסמכות זאת ששוללת חירותו של אדם מבלי שידע על שום מה, וכיצד יוכל להתגונן בפני צו זה.
     
  3. לסגור לאלתר את מחנה המעצר קציעות.