נעצרתי ב-10.2.2003 ונשפטתי ל-22 שנות מאסר בעילה בטחונית. עונש המאסר שלי הסתיים ב-8.2.24. במהלך שנות המאסר שלי הועברתי בין הרבה בתי כלא: אשקלון (שקמה), שטה, גלבוע, מגידו, אשל, רמון, קידר, הדרים, וקציעות; ראיתי הרבה דברים.
עד המלחמה הוחזקתי באוהלים בכלא הנגב (קציעות) והמצב שם היה סביר. לאחר פרוץ המלחמה, ב-15.10.23, העבירו אותי ואת כל האסירים האחרים לתאים ואז התחיל מסע הסבל שלנו. היינו בערך 1,050 אסירים שמשתייכים לחמאס ולפת"ח. אותי העבירו לאגף שהיו בו בערך 110 אסירים. באותו בוקר כבר בשעה 6:00 בבוקר, שמענו צרחות וצעקות של אסירים מאגפים אחרים. זה נשמע כאילו טובחים בהם! לא הכרנו קודם דברים כאלה. אסירים באגף שלנו בכו מרוב פחד מהמחשבה על מה שעלול לקרות להם. היו אסירים שישבו בפינה של האוהל ובכו.
אסירים באגף שלנו בכו מרוב פחד מהמחשבה על מה שעלול לקרות להם
שמעתי את הסוהרים מקללים אסירים ואת האמהות והאחיות שלהם. שמעתי אסירים מתחננים בפני הסוהרים שיפסיקו. הם צעקו שוב ושוב "ח'לס! בשם אלוהים ח'לס!".
שלוש שעות אחרי שהתחילה הפשיטה על האגפים האחרים, הסוהרים הגיעו לאגף שלנו והתחילו לפנות אותו. הם הביאו יחידות תגבור מחוץ לכלא גבעתי, ימ"ם, דרור, מצדה, וימ"ז שפשטו על האגפים עם נשק חם. אנשי היחידות האלה הוציאו אותנו מהתאים והכו אותנו. הם לקחו את כל החפצים שלנו,למשל מכתבים מאמא שלי שכבר נפטרה ומסמכים ומאמרים שהיו לי בגלל שלמדתי בכלא לתואר שני . הם גם שפכו את מוצרי המזון שהיו לנו: שמן לטיגון, שמן זית, תבלינים. הם הכריחו אותנו ללכת עם גב כפוף מאוד, כאילו אנחנו מתכופפים להרים משהו מהאדמה. הם לא אזקו את הידיים שלנו. לא הבנתי את זה בהתחלה אבל כנראה שהם רצו שנתנגד כדי שיהיה להם תירוץ לתקוף אותנו.
שניים מאנשי היחידות תפסו לי את הידיים מאחור והריצו אותי בערך 50 מטר, בזמן שהרבה סוהרים ואנשי יחידות אחרים שהיו סביבנו הרביצו לנו במקלות. בקושי יכולתי ללכת על הרגליים, הרגשתי מטושטש מהמכות.
ככה עד שהגעתי לרכב להסעת אסירים (הפוסטה) שהדלת שלו הייתה רק חצי פתוחה, פתח ברוחב של 25 ס"מ בערך. האיצו בנו לעלות עליו ובזמן שכל אסיר ניסה להידחק פנימה בפתח הצר, סוהר הרביץ לו. ראיתי אותו מכה את האסירים שעלו לפניי, אז הכנסתי קודם כל את הכתפיים ואז כשהוא הרביץ לי לפחות הראש שלי לא נפגע.
חלק מהאסירים דיממו מהמכות, ביניהם אדם מבוגר ממחנה הפליטים בלאטה, איש בן כמעט 60 שראיתי אותו בוכה מכאב וגם בגלל ההשפלה והעלבונות שספג.
בפוסטה יש מקום ל-25 אסירים בכל צד, כלומר היא יכולה להכיל בערך 50 אסירים. אבל הם דחפו אותנו אחד על השני ודחסו לשם כמעט 100 אסירים.
הם לקחו אותי חזרה לתוך הפוסטה וכולם הרביצו לי עם אלות
הגענו לאגף ג' . זאת הייתה קטסטרופה. שוב הכריחו אותנו לצאת מהפוסטה באותה דרך, לעבור בפתח צר, ואז התחילו שוב המכות עם אלות עץ גדולות. היו שם הרבה סוהרים שהיכו אותנו והם הפילו בכוונה חלק מהאסירים על הקרקע. פגשתי אחר-כך באגף שניים מאלה שהפילו אותם. לא היה חלק בגוף שלהם שלא דימם, ממש ירד להם דם מכל מקום. היה גם אסיר אחד מטובאס ששברו לו את יד ימין. אני ועוד שניים היינו האחרונים לצאת מהפוסטה. עד אז בכל פעם שניסיתי לצאת הם בחרו במישהו אחר. כשאחד מהסוהרים סימן לי להתקדם, התקשיתי לעבור בפתח בגלל שהתכופפתי מאוד לפי ההוראות שלהם. שמעתי מישהו אומר בעברית (שאני מבין היטב) "תהרוג אותו" ואז הם לקחו אותי חזרה לתוך הפוסטה וכולם הרביצו לי עם אלות. ניסיתי להגן על עצמי עם הידיים, ואז אחד הסוהרים אמר כמה פעמים שאני מרים ידיים כי אני רוצה לתקוף אותו. הבנתי שהם רוצים שאנסה להרביץ למישהו כדי שיוכלו להרביץ לי עוד יותר , אבל נזהרתי לא להגיב בשום צורה.
המכות נמשכו כמה דקות, עד שהגענו לחדר המתנה. הכניסו אותנו 16-15 אסירים לחדר, וכולנו קרסנו שם על הרצפה מדממים. היה שם קר מאוד. משם קראו לנו בשמות אחד אחרי השני, ונאלצנו ללכת עם הידיים מורמות למעלה והראש כפוף.
הובילו אותנו לחדר שהיו מפוזרים בו הרבה בגדים, נעליים, טבעות ושעונים. הפשיטו אותנו לגמרי, היינו צריכים להוריד אפילו את התחתונים. ערכו עלינו חיפוש עם גלאי מתכות ידני והכריחו אותנו לפסק רגליים ואז לשבת בחצי כריעה. אחר-כך התחילו להרביץ לנו עם המכשיר באיברים פרטיים. המכות נחתו בלי הפסקה. אחר כך ציוו עלינו להצדיע לדגל ישראל – שהיה תלוי על הקיר.
כשאחד מהם הורה לי להצדיע לדגל סירבתי. ואז שניים מיחידת כת"ר הרביצו לי בכל הגוף. אחד נתן לי ברכייה בבטן. נפלתי והקאתי ואז השני בעט בי במקום פרטי בגוף. היו לי כאבים נוראיים. כמה דקות אחר-כך, כשעדיין שכבתי על הרצפה, הגיע מישהו מיחידת כת"ר ושאל אותי מה קרה ליד שלי. אמרתי לו שהם עשו לי את זה והוא ענה שכנראה התנגשתי בקיר. התעקשתי שהם עשו לי את זה.
כשהם הפסיקו את המכות התחלתי להתלבש, אבל אחד הסוהרים הכה אותי בכל פעם שלבשתי עוד פריט לבוש
כשהם הפסיקו את המכות התחלתי להתלבש, אבל אחד הסוהרים הכה אותי בכל פעם שלבשתי עוד פריט לבוש. כשלבשתי את הג'קט הוא שאל אם המכות הספיקו לי.
אחר כך הוציאו אותי והוליכו אותי לכיוון התאים, מרחק של בערך 150 מטרים, וכל הדרך הם הכריחו אותי לכופף את הראש, הרביצו לי וקיללו אותי כשהגענו לתא כבר היו בו 10 אסירים ואני הייתי האחרון. ירד לי דם מיד ימין, שהייתה ונפוחה, לא יכולתי להזיז אותה.
בנוסף לפגיעה ביד, היו לי סדקים בשתי צלעות, שהופיעו בצילומי רנטגן שעשו לי בבית החולים אחרי השחרור. בכלא כמובן שלא קיבלתי שום טיפול, רק פעם אחת הגיע חובש וכשסיפרו לו האסירים שאני צריך טיפול, אז הוא קרא לי לדלת, צילם אותי ואז נתן לי כדור אקמול. זאת הייתה הפעם היחידה שקבלתי.
כאב לי מאוד. לא הייתי מסוגל לשבת או לישון כי הגב כאב לי בכל מקום. היה בתא בחור מרמאללה שגם חטף מכות רצח, השאר היו במצב יותר טוב משנינו.
דחסו אותנו 11 אסירים בתא שמיועד לארבעה. היו בתא רק מזרונים ושמיכה אחת לכל אסיר. ארבעה אסירים ישנו במיטות והשבעה האחרים על הרצפה. לא היה בתא שום דבר מהדברים שהיו בתאים שהוחזקתי בהם בעבר: פלטה חשמלית, סוכר, תה, קפה, סיגריות, חומרי ניקוי ושמפו, ממחטות נייר, משחת שיניים, מים חמים. הם סגרו את הקנטינה כך שלא יכולנו יותר לקנות כלום. בנוסף הם סגרו גם את חדר הכביסה וחדר האוכל. נשארנו ממש בלי כלום. אחרי שבוע הביאו לנו שמפו: חצי כוס קטנה לכל התא. כל אחד התרחץ עם טיפת שמפו אחת.
החלונות היו בלי זגוגיות. הנהלת הכלא הורידה אותם ואי אפשר היה לסגור את החלון. היה קר מאוד, מעולם לא סבלתי לפני כן ככה מקור. היו לי כוויות קור באצבעות הידיים והרגליים, הן היו קשות כמו סלע, סדוקות וכחולות. המצב שלהן השתפר מאוד מאז השחרור.
סבלתי ממחלות עור, גרדת, דלקת עור חמורה. כאב לי מאוד כי לא קיבלתי שום טיפול. עשיתי מקלחות קרות כדי להקל על הכאב, ואז הייתי נשאר בלי בגדים עד שהגוף התייבש, כי לא היו מגבות. לא היו לנו בגדים חוץ ממה שלבשנו, כך שלא יכולנו להחליף בגדים או לכבס אותם ממש. נשארנו כל הזמן באותם בגדים. הם עשו כל יום חיפוש ואם הם מצאו פריט לבוש נוסף הם החרימו אותו. הם עשו גם חיפושים אקראיים בלילה ולקחו כל דבר שמצאו. אחד האסירים נשאר באותם בגדים במשך 51 ימים. לפעמים כיבסנו פריט לבוש אחד בזמן שלבשנו את השאר כדי לא להישאר ערומים. הרבה פעמים נאלצנו ללבוש את הבגדים רטובים, כדי שלא יחרימו אותם. זה גרם להרבה בעיות בריאות, כמו פטרת.
אפילו להתגלח ולהסתפר היה אסור. פעם אחת, בדצמבר, הביאו מכונת תספורת ואחר כך לקחו אותה שוב.
שיטת הספירה גם השתנתה: הכריחו אותנו לכרוע על הברכיים, עם ראש מורכן למטה וידיים על הראש. מי שהרים את הראש חטף מכות
שיטת הספירה גם השתנתה: הכריחו אותנו לכרוע על הברכיים, עם ראש מורכן למטה וידיים על הראש. מי שהרים את הראש חטף מכות. היו שלוש ספירות ביום. בספירות של הבוקר והצהרים האסירים נדרשו להיות עם הפנים לקיר ובספירת הערב עם הפנים לכיוון הסוהרים. כל ספירה הייתה הזדמנות להתעללות באסירים. בנוסף לסוהרים היו פושטים על התא בכל ספירה בערך 30 מאנשי יחידת כת"ר (כוח תגובה ראשוני) של השב"ס.
בכל פעם שביקשתי תרופה או טיפול היו מעבירים אותי כעונש לאגף אחר. לפעמים הייתי באותו אגף רק 5-4 ימים. ובכל פעם שהעבירו אותי זה כמובן היה מלווה במכות. היו לוקחים אותי לאזור שמחוץ לטווח המצלמות ומכים אותי שם. הרביצו לי כמה פעמים מול דלת המרפאה. אבל המכות במהלך ההעברה פחתו קצת כמה ימים אחרי שהרגו את ת'אאיר אבו עסב. באחת הפעמים, כשהגעתי בסוף למרפאה פעם אחת, הרופאה נתנה לי משחה לבעיות העור שלי אבל בכמות קטנה שלא הספיקה לכל הגוף. המשכתי לקבל אותה פעם בשבוע, תמיד בכמות לא מספיקה.
מבחינת אוכל, קיבלנו מעט מאוד. 3 כפות אורז, 4-3 גרגירי שעועיות, שתי פרוסות מלפפון, חצי גזר, ביצה פעמיים בשבוע, נקניקיה שלוש פעמים בשבוע. כמות האוכל שאסיר קיבל במשך יום שלם לא הייתה מספיקה אפילו לארוחה אמיתית אחת. היינו רעבים כל הזמן. הנהלת הכלא גם הכריחה את אחד האסירים לחלק את האוכל באגף, כדי ליצור מתחים ומחלוקות בינינו ובאמת היו הרבה מחלוקות סביב האוכל.
ניצלו גם מפגשים עם עורכי דין כדי להעניש אותנו. למשל כדי להחרים בגדים נוספים שהיו לנו. אסיר משכם הלך לפגוש את עורך הדין כשהוא לובש חולצה ומכנסיים קצרים ועליהם חולצה ומכנסיים ארוכים, והם החרימו לו את הבגדים הארוכים. הוא חזר לחדר בבגדים קצרים וסבל תקופה ארוכה מהקור כי לא היה לו מה ללבוש עליהם.
הם גם הכו אסירים, קיללו והשפילו אותם בדרך לפגישה עם עורך הדין. אסירים היו מוותרים על הפגישה רק כדי לחסוך לעצמם את ההשפלות, הקללות והמכות וכדי שלא יחרימו להם את הבגדים.
באגף שמולנו היו אסירים מחמאס, וראיתי את הסוהרים מכריחים אותם לקלל את עצמם, את האמהות והאחיות שלהם, את אבו מאזן ואת סינוואר. אחד הסוהרים אמר לנו שמאז המלחמה בעזה אין חוק, ואנחנו נחשבים עכשיו לדאע"ש.
לקחו מאיתנו כל דבר, אפילו את הסיגריות, היו שם מוצרים שהאסירים כבר רכשו, בשווי של מאות אלפי שקלים: כמויות של סיגריות, חומרי ניקוי, בשמים, קופסאות שימורים מכל הסוגים, פסטות, מכונות גילוח, שעונים, נעליים, וכו'. אני יודע את הדברים האלה כי שימשתי נציג של האסירים הייתי מעורב בכל החשבונות.
כדי למנוע מאיתנו לישון, הם השמיעו ברמקולים במשך שעות צעקות, קללות, וכל מיני צפצופים ורעשים מטרידים אחרים וגם את ההמנון הישראלי. זה נמשך ככה עד דצמבר ואז הם הפסיקו עם זה. התאורה פעלה בתאים כל הלילה, עד חודש ינואר 2024, וגם זה הקשה עלינו מאוד לישון. ואז בינואר הם ניתקו לגמרי את החשמל בתאים, והיה די חשוך ביום וחושך מוחלט בלילה.
מים זורמים היו לנו בתא רק במשך שעה אחת ביום. נאלצנו למלא שקיות זבל במים כדי שיהיה לנו מה לשתות בשאר שעות היום. כמובן שכשהם מצאו את השקיות הם ועשו בהם חורים..
זו התקופה הכי גרועה בהיסטוריה של האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים. אין לאסירים שום זכויות, שללו מהם הכול
כולנו היינו במצב נפשי קשה, ועסקנו רק בהישרדות. כולנו חשבנו רק על דבר אחד – ציפינו לשמוע שהמלחמה הסתיימה ושיש הסכם חילופי אסירים. אבל לא קיבלנו שום מידע מבחוץ. בלי טלוויזיה, בלי רדיו ובלי שום מקור לחדשות. כשניסינו לשאול את הסוהרים הם הרביצו לנו, השפילו אותנו והתעללו בנו.
השתחררתי בתחילת חודש פברואר. בתקופה שבין 7.10.23 לשחרור שלי ירדתי במשקל יותר מ-20 קילו. אחרי השחרור עשו לי צילומי רנטגן בבית חולים ומצאו סדקים בשתי צלעות. התברר גם שהמשחה שקיבלתי בכלא לבעיות העור שנוצרו לי שם בכלל לא הייתה מתאימה ואני בטיפול עד היום.
אני השתחררתי, אבל נותרו מאחור אלפי אסירים שסובלים מאוד. זו התקופה הכי גרועה בהיסטוריה של האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים. אין לאסירים שום זכויות, שללו מהם הכול והם נותרו חשופים לגמרי ומבודדים לגמרי. אפילו ביקורי המשפחות בוטלו לגמרי מאז תחילת המלחמה. הבידוד היה מוחלט.
* העדות נגבתה על-ידי תחקרינית בצלם סלמא א-דיבעי ב-29.3.24
** העדות בכתב נגבתה בנפרד מראיון הווידיאו ואינה תמליל שלו
