אני רופא כירורג ועבדתי בבית חולים האינדונזי בבית לאהייא. איבדתי במלחמה את אבא שלי, את אשתי למא, בת 31, ואת הבת הבכורה שלנו רים, ונשארו לי שני ילדים, אחמד, בן חמש, ורזאן, בת שלוש.
ב-7 באוקטובר 2023, הייתי בבית כי זה היה סוף שבוע ולא הייתי תורן. כשהפצועים וההרוגים התחילו להגיע הוזעקתי לעבודה בבית החולים. זה היה יום קשה מאוד, הגיעו המוני נפגעים, וזו הייתה רק התחלה של תקופה קשה.
למרות המצב, אנחנו נשארנו בצפון ואני המשכתי לעבוד. לבית החולים הגיעו גופות מבותרות ושרופות, חלקן של ילדים. ראיתי מראות מאוד קשים. גופות ההרוגים נערמו בבית החולים, והפצועים שכבו בכל מקום, בחדר המיון, במסדרונות ובמחלקת טיפול נמרץ. הרבה מאוד הגיעו לשולחנות הניתוחים.
החיילים הורו לנו להתפשט ולהישאר רק בתחתונים, ואז להתקדם ככה ברחוב עד למחנה הצבאי שהם הקימו בבית לאהייא
בית החולים לא היה ערוך לטפל בהיקף כזה של נפגעים. טיפלנו במקרים הקשים ביותר ונאלצנו להזניח פצועים אחרים – מה שהביא לפעמים למותם. בגלל ניתוק החשמל הסתמכנו על גנרטורים לביצוע הניתוחים ולפעמים, בגלל מחסור בדלק, נאלצנו להסתמך גם על אנרגיה סולארית. היה גם מחסור חמור בתרופות ובאוכל עבור החולים והפצועים וגם עבור הצוות הרפואי.
בשבוע העבודה האחרון שלי בבית החולים המצב היה גרוע מאוד. זה היה לפני הפסקת האש. הצבא הישראלי צר על בית החולים במשך שלושה ימים ופלש לתוכו כשהייתי בבית. עמדתי בקשר עם רופאים שהיו שם והם סיפרו לי על הפשיטה.
הנהלת בית החולים הצליחה לתאם את הפינוי של החולים. כולם הועברו לדרום הרצועה ובית החולים נסגר.
ביום ראשון, 3.12.23, הייתי בבית עם המשפחה שלי. הדירה שלנו הייתה בקומת הקרקע בבניין בן שלוש קומות והיו בבניין בערך חמישים בני אדם, בני משפחה שלנו ומכרים. בשעה שבע ורבע ישבתי לשתות כוס קפה עם אשתי והילדים והשכנות שלנו, האחיות שורוק ושהד אל-בראווי.
ואז שמענו פיצוץ וכולנו נכנסו מהר פנימה יותר לדירה, לאחד החדרים. כנראה שטיל פגע בבניין שלנו אבל לא הבנו את זה. כעבור כמה שניות פגע בבניין עוד טיל. שמעתי רעש עמום ואבנים, זכוכיות וקירות נפלו עלינו. השכנים הגיעו לעזור לנו. הם חילצו אותנו והושיבו אותנו בפתח הבית.
בשלב הזה עוד לא ידעתי בדיוק מי נהרג ונפצע בהפצצה. אבל שהד אל-בראווי שהייתה ממש לידי נפגעה מרסיסים בראש ובגוף אז לקחתי אותה ברגל, מרחק של בערך קילומטר, לבית הספר ח'ליפה בבית לאהייא. חשבתי שמשם אוכל להזעיק אמבולנס. כשהגעתי לשם אמרו לי מהסהר האדום שהם לא יכולים לשלוח אמבולנס לבית כי האזור שלנו מסווג כאזור אדום ואסור להם להגיע אליו. כל מי שנכנס לשם ייחשב למטרה מבחינת הצבא הישראלי. הם פינו אותי ואת שהד פינו באמבולנס לבית החולים על שם כמאל עודוואן כי גם אני נפצעתי קצת מרסיסים בגוף.
כשהייתי בבית החולים נודע לי ששני הטילים נורו על הדירה של ההורים שלי, ובזמן שהשכנים ניסו לחלץ אותם נורה טיל שלישי על הבניין והרג את אבא שלי, את אשתי למא, הבת שלי רים והשכנים שלנו שורוק אל-בראווי, סעיד חמודה וחוסאם אבו רביע. מאוחר יותר הביאו את הגופות לבית החולים והלכתי לזהות את אשתי בבחדר המתים. ואז, חלף על פני אח שגרר אלונקה עם הגופה של הבת שלי. הייתי בהלם, לא יכולתי להאמין למה שאני רואה. נודע לי שאחמד ורזאן שרדו והם בסדר.
אמא שלי, מונא חמודה, בת 62, נפצעה ונפצעו גם גיסתי, רנים חמודה, בת 31, אשתו של אחי עטא, והבת שלהם, מונא בת ה-12. לאמא שלי נשברו שתי הזרועות, לרנים היו שברים בקרסוליים, פצעים, חבלות וכוויות. נשארתי בבית החולים כמאל עדוואן ושם טיפלו בפציעה שלי מרסיסים. את אמא שלי ושאר הפצועים מהתקיפה העבירו לבית החולים אל-עוודה בג'באליא. שאר הגופות של ההרוגים נשארו מתחת להריסות כי לא הצליחו לחלץ אותן.
אחרי שטופלתי נשארתי כעקור בבית החולים כמאל עדוואן בזמן שכוחות הצבא התקדמו והגיעו עד אליו. היינו נצורים בבית החולים במשך שבעה ימים. אי אפשר היה להיכנס אליו או לצאת ממנו. חדרי הניתוח לא פעלו ונשארו רק כמה רופאים שעדיין תפקדו. חדרי הלידה הפסיקו לתפקד ומחלקת הילדים תפקדה בקושי. זה נמשך ככה עד 12.12.23 ואז הטנקים הגיעו לשערים הצפוני והמערבי של בית החולים והחיילים כרזו לכולם להתפנות ממנו.
החיילים הורו לכולם לצאת עם תעודת הזהות, והפרידו בינינו, הרופאים ואנשי הצוות הרפואי, לבין האזרחים ואני נחשבתי לאחד הרופאים. כשיצאנו החיילים הורו לנו להתפשט ולהישאר רק בתחתונים, ואז להתקדם ככה ברחוב עד למחנה הצבאי שהם הקימו בבית לאהייא. כשהגענו למחנה צילמו אותנו.
היו שם מאות אנשים. חלק מהאנשים הופנו ימינה וחלק שמאלה. אותי הפנו שמאלה. הגיע קצין ישראלי שדיבר ערבית טובה ודרש לדעת את מספר תעודת הזהות שלי ואת השם שלי. הוא שאל אותי במה אני עובד. אחרי שעניתי לו הוא הורה לי להיכנס לבור שהם חפרו ולהרכין את הראש. הוא אמר לי "אתה תישאר איתנו".
אזקו לי את הידיים באזיקוני מפלסטיק וכיסו לי את העיניים עם חתיכת בד. ואז הם התחילו להכות אותנו, לחבוט אותנו בדפנות הבור ולקלל אותנו. חייל האשים אותי שאני מהאליטה של חמאס, האליטה של אל-קסאם. עניתי לו שאני רופא והוא קילל אותי ואמר: "שסינוואר יבוא לעזור לך".
אם מישהו העז לדבר, החיילים בעטו בו והכו אותו עם הנשק. היינו במסע מפחיד אל הלא נודע
החזיקו אותנו במחנה הצבאי במשך קרוב לשעתיים ואז הכניסו אותנו למשאית, שהתחילה לנסוע. היינו דחוסים במשאית הזאת בערך שלוש שעות. אני לא יודע כמה אנשים בדיוק היינו שם, היה קר, ולא יכולנו לזוז וזה היה קשה מאוד. לא ידעתי איפה אני ומי נמצא לידי. אם מישהו העז לדבר, החיילים בעטו בו והכו אותו עם הנשק. היינו במסע מפחיד אל הלא נודע.
במהלך הנסיעה המשאית נעצרה כמה פעמים בפתאומיות, ובכל פעם שזה קרה כולנו נפלנו והתגלגלנו אחד על השני. בשלב מסוים היא עצרה ונשארה במקום במשך כשעתיים. קפאנו מקור ולא ידענו לאן לוקחים אותנו ומתישהו התחלנו לצרוח. החיילים הורידו אותנו לרחבת אספלט. אני חושב שכבר היינו מחוץ לרצועה כי לא שמענו שום פיצוצים.
ברחבה הם אילצו אותנו לכרוע בתנוחת סגידה, כשהידיים שלנו עדיין אזוקות והעיניים מכוסות. נשארנו ככה בערך שעתיים, ואם עציר העז לזוז, אפילו קצת, הוא חטף מכות. אחד החיילים שאל אותי במה אני עובד, וכשאמרתי לו שאני רופא כירורג בבית החולים האינדונזי, הוא התנפל עליי ובעט בי בעיטות חזקות מאוד.
אחר כך לקחו אותנו למקום שבו היו קצינים בלבוש אזרחי. שם הורידו לי את כיסוי העיניים ורשמו את הפרטים האישיים שלי: שם, תעודת זהות וכו'. אחר כך הכניסו אותנו לחדר מפח והחזיקו אותנו שם במשך 24 שעות כמעט בלי אוכל או מים: קיבלתי פרוסת לחם אחת ופעם אחת שתיתי מים. לשירותים הרשו לנו ללכת פעמיים.
אחד החיילים שאל אותי במה אני עובד, וכשאמרתי לו שאני רופא כירורג בבית החולים האינדונזי, הוא התנפל עליי ובעט בי בעיטות חזקות מאוד
אחר כך העלו אותנו שוב על משאית ולקחו אותנו למתקן כליאה, רק כשהשתחררתי נודע לי שקוראים למקום שדה תימן ושזה היה בנגב. הייתי כלוא שם במשך 21 יום, עד שהשתחררתי ב-2.1.24.
כשהגענו למתקן הכליאה הכניסו אותנו לחדר בכניסה ושם מיינו אותנו. לקחו מאיתנו שוב פרטים אישיים ועברנו בדיקה רפואית. אחר כך נתנו לנו ללבוש מדי אסירים אפורים. הם רשמו את מספר העצור ואחד מהם צייר לי על הגב עיגול ובתוכו X. אני לא יודע מה הייתה המשמעות הסימן הזה.
מתקן הכליאה היה חלל גדול מחולק לתאים ובכל תא היו בערך 100 אנשים.
כשהגעתי למתקן הכליאה, החזיקו אותי במשך שלושה ימים בכריעה על הברכיים. איבדתי את המודעות לזמן. לא ידעתי מה היו היום והשעה. אחרי שלושה ימים הטילו עליי את תפקיד השאוויש – שמקשר בין האסירים לסוהרים – בגלל שאני יודע אנגלית ואין לי עבר ביטחוני. אין עליי כלום.
ישנתי מעט מאוד. כל הזמן התעוררנו כי החיילים חבטו בגדרות ובקירות הפח. לארוחת הבוקר קיבלנו פיתה עם ריבה וחתיכת גבינה.
באחד הימים הענישו אותי אחרי שניסיתי לדבר עם עצירים אחרים. העמידו אותי ליד הקיר וקשרו לי את הידיים למעלה באזיקי מתכת. השאירו אותי עומד ככה חצי שעה או שעה, בלי תזוזה.
יום אחד, בצהריים, החיילים הביאו את דוקטור עדנאן אל-בורש, רופא מבית חולים א-שיפאא ועוד רופאים. החיילים קראו לי כדי שאקבל אותם ואחלק להם שמיכות. אלה קולגות שלי והכרתי אותם היטב. הם היו במצב נפשי וגופני מעורר רחמים וראו עליהם את סימני ההתעללות.
הענישו אותי אחרי שניסיתי לדבר עם עצירים אחרים. העמידו אותי ליד הקיר וקשרו לי את הידיים למעלה באזיקי מתכת. השאירו אותי עומד ככה חצי שעה או שעה
פניתי לד"ר עדנאן, שהיה עם עיניים מכוסות, ואמרתי לו: "זה אני, ד"ר ח'אלד, אל תדאג". הוא סיפר שלי שהוא סובל מכאבים עזים בעקבות מכות שספג מחיילים. הוא אמר לי שעצרו אותו בבית החולים אל-עוודה, ושאל אותי איפה אנחנו. אמרתי לו שאנחנו במתקן מעצר שאנחנו לא יודעים איפה הוא. הוא חזר ואמר: "הקיפו אותנו ועצרו אותנו בבית החולים אל-עוודה".
דוקטור עדנאן אמר לי שהוא מרגיש שיש לו שברים בגוף, באזור החזה. הגשתי לו אוכל והוא ישן. למחרת הוא קרא לי ואמר לי שהוא מכיר את אבא שלי. הוא סיפר לי שאמא שלי נמצאת בבית החולים אל-עוודה. הוא אמר שהם עשו לה ניתוח לקיבוע העצמות השבורות בשתי הזרועות.
עד אז לא היה קיבלתי שום מידע על המשפחה שלי, במיוחד לא על אמא. מרוב התרגשות ושמחה שהוא הרגיע אותי לגביה חיבקתי את דוקטור עדנאן. השגתי לו כדור אקמול כי הוא סבל מאוד. הוא התלונן במשך יומיים על הכאבים, אבל במתקן המעצר לא נתנו שום טיפול רפואי חוץ מאקמול. אחר כך העבירו את דוקטור עדנאן וחלק מהרופאים האחרים למקום אחר – אני לא יודע לאן.
שיחררו אותי ב-2.1.24. הביאו אותי עם עוד עצירים למעבר כרם אבו סאלם (כרם שלום) ושם הורידו לנו את האזיקים ואת כיסויי העיניים. הלכנו ברגל בערך שלושה קילומטרים עד שהגענו למעבר רפיח, ושם חיכה לנו רכב של האו"ם.
משם הלכתי לאוהל של קרובי משפחה שלי, שעקרו למחנה הפליטים א-שבורה, ונשארתי אצלם בערך שלושה חודשים. במהלך התקופה הזו הצלחתי לארגן לאמא שלי ולגיסתי הפניה לטיפול במצרים. הן הגיעו ברגל דרך רחוב א-רשיד, למרות שזה היה מסוכן מאוד, והביאו איתן את האחיינית שלי הילדים שלי רזאן ואחמד. גיסתי, אמא שלי והאחיינית שלי עזבו למצרים ב-5.3.24 וב-28.3.24 גם אני הצלחתי לצאת למצרים עם הילדים שלי. אמא שלי וגיסתי עדיין מקבלות פה טיפול רפואי.
קרובי המשפחה שלי שנהרגו נותרה מתחת להריסות במשך קרוב ל-20 יום, אחר כך הם הובאו לקבורה על ידי שכנים וקרובי משפחה בצפון.
* העדות נגבתה על-ידי תחקרינית בצלם אולפת אל-כורד בתאריך 24.5.24
לעדותה של רוזאן אל-בורש, אחייניתו של ד"ר בורש
בני משפחתו של ד"ר ח'אלד חמודה שנהרגו בהפצצת בית המשפחה:
- ד"ר אחמד חמודה, בן 68, מומחה לגינקולוגיה ומיילדות, אביו
- פוזי עטא חמודה, בן 72, דודו מצד אביו
- למא חמודה, בת 31, אשתו
- רים חמודה, בת 6, בתו
- עטא אחמד חמודה, בן 37, אחיינו
- אחמד עטא חמודה, בן 8, בנו של האחיין
- מאריא עטא חמודה, בת 4, בתו של האחיין
- מלכ עטא חמודה, בת 8 חודשים, בתו של האחיין
- ד"ר מוחמד חמודה, בן 28, רופא כללי בבית החולים האינדונזי, אחיו
- עטא אוסאמה חמודה, בן 40, בן דודו מצד האם
- סעיד מחמוד חמודה, בן 16
כמו כן נהרגו שניים משכניה של המשפחה:
- חוסאם אבו רביע, בן 16, שכנו
- שורוק ג'אסר אל-בראווי, בת 16, שכנתו
