אני גר עם המשפחה שלי בבית של סבא, בשכונת א-שייח' רדוואן בעיר עזה.
בבוקר של יום שבת, 7.10.23, בזמן שאני ואחי אחמד, בן עשר, התכוננו לבית הספר, התחלנו לשמוע ירי של טילים. כשהירי נמשך, הרגשנו שהמצב עלול להסלים, ואבא ביקש שנוריד את מדי בית הספר ואמר לנו שהיום נשאר בבית. הוא אמר שעומדת לפרוץ מלחמה ברצועת עזה. נשארנו בבית ועקבנו אחרי החדשות. שמענו על הפצצות ומטוסים ישראליים בצפון הרצועה.
הרגשתי כאב ונפלתי על האדמה ופתאום ראיתי ג'יפ צבאי ישראלי, ואז הבנתי שירו בי מהג'יפ
למחרת התחילו להפציץ את העיר עזה ואת שאר האזורים ברצועה. שמעתי פיצוצים בכל מקום, גם קרוב לבית שלנו. שמעתי על פצועים והרוגים, ושמעתי שנהרסו בתים ומוסדות ממשלתיים ומבנים אחרים. המצב התחיל להיות מפחיד מאוד, אווירה של מלחמה. כולנו היינו בלחץ בגלל ההפצצות והרעש של המטוסים שלא נפסק לרגע.
אחרי שבוע הצבא הישראלי פיזר כרוזים שבהם היה כתוב שתושבי העיר עזה והצפון צריכים לפנות את הבתים שלהם ולעבור לדרום הרצועה. אבא ניסה לחשוב על מקום בדרום הרצועה שנוכל ללכת אליו, אבל לא היה מקום כזה.
אבא החליט שנלך לבית הספר עבד א-רחמאן בן-עוף, שנמצא קרוב לבית שלנו. יצאנו מייד, לקחנו כמה דברים והלכנו לבית הספר. מצאנו שם עוד אנשים, חלקם מהאזור ואחרים שעקרו ממזרח העיר. מאז נשארנו בבית הספר וחיינו שם עם שאר העקורים.
כל הזמן שמענו הפצצות, רעש של מטוסי F-16, מטוסי תצפית וקוואדקופטרים. שמענו על הרוגים ופצועים ובגלל הסכנה אבא אסר עלינו לצאת משטח בית הספר. היינו רק בבית הספר ובחצר שלו. התקיימנו מאספקה של אוכל ומים שהגיעה מדי פעם לבית הספר. אבל כשהמצב החמיר, וכבר לא הגיע אוכל, התחלנו לצאת מדי פעם וללכת למוסדות שחילקו מוצרי מזון. לקחנו אותם איתנו בחזרה לבית הספר.
ביום שבת, 3.12.23, בזמן ששיחקתי כדורגל בחצר בית הספר עם אחי אחמד, חבר ועוד כמה ילדים ממשפחות העקורים שהיו שם, אני ואחי ועוד שני ילדים נפגענו מרסיסים של אש חיה. ירד לנו דם ואבא חבש לנו את הפצעים.
כשהתעוררתי גיליתי שאני קשור למיטה. אמרו לי שעברתי ניתוח שכלל השתלות ותפרים ושלא הוציאו את הכדורים, שעדיין נמצאים בבטן, ברגל ובירך שלי
בעקבות זה, אבא אמר שבית הספר הוא כבר לא מקום בטוח, ושצריך ללכת למקום אחר, למרות שאין מקום בטוח בעזה. הוא התחיל לחפש מקום אחר. הוא התקשר לחברים שלו, אבל לא מצא מקום בטוח שכולנו נוכל להישאר בו ביחד. כל הבתים והדירות כבר היו מלאים במשפחות ובעקורים. לכן, אבא החליט שאנחנו נשארים בכל זאת בבית הספר, למרות שפחדנו שיפציצו אותו שוב.
נשארנו בבית הספר. כל הזמן המשכנו לשמוע את ההפצצות ואת הרעש של המטוסים ופגזים נפלו קרוב אלינו. פחדנו כל הזמן. אי אפשר להישאר ככה אבל גם לא יכולנו לעזוב.
ביום שלישי, 25.3.24, באמצע חודש הרמדאן, כשלא היה לנו מה לאכול, הלכתי ברגל לאזור של אדמות חקלאיות בעיירה בית לאהייא, במרחק של בערך 5-4 קילומטרים מבית הספר. קיוויתי למצוא שם קצת ירקות שנוכל לאכול. זה היה אחרי שכבר כמה ימים לא היה לנו שום אוכל משום סוג. אכלנו רק לחם יבש לגמרי. אבא לא הצליח להשיג שום דבר אחר.
כשהגעתי לאדמות החקלאיות, עוד לפני שהספקתי לראות מה יש שם בכלל, שמעתי ירי קרוב. הרגשתי כאב ונפלתי על האדמה ופתאום ראיתי ג'יפ צבאי ישראלי, ואז הבנתי שירו בי מהג'יפ. כאב לי בבטן וברגל וירך שמאל וראיתי שיורד לי הרבה דם. חשבתי שאני הולך למות.
חייל התקרב אליי ושם את הרגל שלו, עם הנעל, על הפנים שלי. הוא ציווה עליי לקום, אמרתי לו שאני לא יכול לעמוד על הרגליים הוא אמר לי "אנחנו נהרוג אותך". אמרתי לו שוב שאני לא יכול לקום והוא עזב אותי. המשכתי לשכב שם מדמם, והתחלתי לדקלם את השהאדתיין [פסוק מהקוראן שנהוג לדקלם לפני המוות] כי הייתי בטוח שאני הולך למות כי החיילים פשוט עזבו אותי שם.
ביקשתי מהרופאים, שהיו בבגדים אזרחיים, לתת לי משהו נגד הכאבים, אבל הם סירבו. התחננתי בפניהם כי לא יכולתי לשאת את הכאב, אבל נאלצתי לשאת אותו
אבל אחרי זמן קצר שוב הגיעו חיילים, הרימו אותי, שמו אותי בתוך הג'יפ ופינו אותי לבית חולים. בדרך כבר לא הייתי ממש בהכרה ולא ידעתי מה קורה איתי. כשהתעוררתי גיליתי שאני קשור למיטה. אמרו לי שעברתי ניתוח שכלל השתלות ותפרים ושלא הוציאו את הכדורים, שעדיין נמצאים בבטן, ברגל ובירך שלי.
כאב לי כל כך שהתחלתי לצרוח. ביקשתי מהרופאים, שהיו בבגדים אזרחיים, לתת לי משהו נגד הכאבים, אבל הם סירבו. התחננתי בפניהם כי לא יכולתי לשאת את הכאב, אבל נאלצתי לשאת אותו כי לא קיבלתי כלום.
שבוע אחרי שהגעתי לבית החולים לקחו אותי למתקן כליאה. היו שם צריפים ובתוכם תאים קטנים. הכניסו אותי לאחד מהם, שכבר היו בו 13 אסירים, אנשים מבוגרים שלא הכרתי. הם היו חיוורים ורזים והיה אפשר לראות שהם עברו עינויים קשים וחטפו הרבה מכות. הם נראו כאילו הם שם כבר תקופה ארוכה. הם בקושי היו מסוגלים לעמוד או ללכת, ובכל זאת, הם דאגו לי וטיפלו בי, כי אני בכלל לא יכולתי לעמוד על הרגליים והייתי צריך את עזרתם כדי להגיע לשירותים. למקלחת לא הגעתי בכלל.
קיבלנו מעט מאוד אוכל, ומעט מאוד מים. בלילות לא נתנו לנו לישון. הסוהרים קיללו אותנו במשך שעות ארוכות, הם הביאו איתם כלבים שנבחו עלינו וניסו לתקוף אותנו. הסוהרים אמרו לנו שוב ושוב שהם יפציצו את המשפחות שלנו ושאנחנו נראה את בני המשפחה שלנו מתים, שהם יציגו לנו תמונות שלהם מתים. לפעמים היו חשמלו אותנו עם שוקרים. בכל יום השפילו ועינו אותנו.
הם גזלו מאיתנו את הזכויות הכי בסיסיות, כולל הזכות למזון, הביאו לנו רק מעט מאוד אוכל ומים. כולנו סבלנו מתת-תזונה והיינו כל הזמן חלשים ועייפים מאוד. לשירותים הרשו לנו ללכת רק פעם או פעמיים ביום ומקלחת אפשרו לנו לעשות פעם בעשרה ימים.
הסוהרים אמרו לנו שוב ושוב שהם יפציצו את המשפחות שלנו ושאנחנו נראה את בני המשפחה שלנו מתים
יומיים לפני השחרור שלי לקחו אותי לבית חולים. עברתי שם ניתוח בירך, ועשו לי תפרים. אמרו לי "אנחנו דאגנו לך וטיפלנו בך. שלא תגיד הם לא טיפלו בי, הם השאירו אותי מדמם, לא עשו לי ניתוחים ואף פעם לא נתנו לי משכך כאבים".
אחרי יומיים, ב-15.4.24, לקחו אותי משם באמבולנס. בדרך האמבולנס עצר וחיילים פתחו את הדלת. אחד מהם שאל אותי מי ירה בי, אמרתי להם "היהודים". הקצין אמר שאם אני מאשים אותם שירו בי הם יהרגו אותי עכשיו ויזרקו אותי לכביש כדי שכלבים יטרפו את הגופה שלי. התחלתי לבכות, פחדתי שהם באמת יעשו את זה, יזרקו אותי לכלבים.
אחר כך האמבולנס המשיך לנסוע ולקח אותי למחסום הצבאי בכרם אבו סאלם [כרם שלום]. היו שם הרבה חיילים. מסרו אותי שם לעובדים של אונר"א ומשם לקחו אותי לבית החולים האירופי, בח'אן יונס; הייתי במצב בריאותי קשה מאוד, בגלל ההזנחה הרפואית, תת התזונה, המכות והעינויים. עשו לי בדיקות, והרופאים אמרו לי שהכדור שפגע בירך גרם לשיתוק ואני צריך לעבור טיפול בחו"ל כדי שאוכל ללכת שוב ולחזור מתישהו לחיים נורמליים.
המשפחה שלי עדיין בצפון ואני גר עכשיו באוהל של סבתא ודוד שלי מצד אמא, ממזרח לח'אן יונס. אני מרותק למיטה ולא מסוגל ללכת בכוחות עצמי, אני תלוי בעזרה של אחרים וצריך שיטפלו בי כל הזמן כי יש לי כאבים איומים. כדי להחלים אני צריך אוכל טוב אבל אין פה עוף או דגים. גם אם היו לא היה לנו כסף לקנות את זה.
כל מה שיש פה לאכול זה קצת לחם ואוכל מקופסאות שימורים. אנחנו אוכלים רק פעם אחת ביום כי יש מעט מאוד וגם שותים רק מעט בגלל שאין מים. כדי להשיג מים צריך ללכת מרחק גדול ולעמוד בתור ארוך, שבסופו אפשר לקבל מכל של 8 ליטר מי שתייה. עכשיו בחום צריך לשתות הרבה אבל אין לנו אפשרות כזאת.
בגלל המחסור במי שתייה ובאוכל יש לי גם עצירות קשה. כל הזמן יש לי כאבים מהפצעים שלי, וגם סחרחורת וחולשה. אני לא מקבל שום תרופות חוץ ממשככי כאבים.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-26.6.24
