דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

נבילה מיקדאד, בת 39 ואם לחמישה, תושבת העיר עזה

נבילה מיקדאד, בת 39 ואם לחמישה, תושבת העיר עזה

ב-7.10.23 בבוקר התחילו הפצצות מסיביות של ישראל על השכונה שלנו, אל-מוח'אבאראת בעיר עזה. למחרת עזבתי את הבית עם הילדים, אדם, בן חמש, מינאתאללה, בת 13, אחמד, בן 16, מראם, בת 19 ומוחמד, בן 20. בעלי מחמוד, בן 47, נשאר בבית ואנחנו עברנו לבית של אחותי, איכראם, בת 36, בשכונת א-נסר במערב העיר. אחרי יומיים ההפצצות על השכונה שלנו הפכו לאינטנסיביות יותר והמצב היה מאוד מפחיד, אז בעלי הצטרף אלינו לבית של אחותי, שבו כבר לא היו חשמל או מים זורמים.

אחרי שבוע הצבא הישראלי פיזר בשכונה של אחותי כרוזים והורה לכל התושבים להתפנות מצפון העיר ולעבור לדרום הרצועה.

כמה חיילות הובילו את הנשים לבית סמוך. אותי העמידו בצד, ואז חיילת אחת הורתה לי להתפשט ולהישאר רק בתחתונים ובחזייה

לא יכולנו לצאת מהעיר כי לא היה לנו כסף וגם אין לנו קרובי משפחה בדרום, אז עברנו למרפאה של אונר״א באותה שכונה. ישנו כולנו דבוקים אחד לשני על מזרן אחד במסדרון עם שמיכה אחת שלא הספיקה כדי לכסות את כולנו והיה לנו קר מאוד. לידנו ישנו אחותי והמשפחה שלה. היו הפצצות בלי פוסקות גם באזור של המרפאה וזה היה ממש מפחיד והיה מחסור במים ובאוכל. היינו שם בערך שלושה שבועות ובכל התקופה זאת קיבלנו רק שתי חבילות מזון.

כשנודע לנו שהצבא מתקרב לאזור ברחנו משם לבית של ההורים שלי בשכונת א-שיח' רדוואן, ובאמת למחרת שמענו שטנקים הגיעו לאזור המרפאה, אז היה לנו מזל שברחנו בזמן. גם אצל ההורים שלי לא היו מים וגם לא מצרכים לבישול. אפילו קמח אי אפשר היה להשיג.

גרנו אצל ההורים שלי בערך שלושה שבועות, עד שבלילה של ה-2.12.23 שמענו טנקים של הצבא מתקרבים והפגזות. אחד הפגזים נפל על הבית של השכנים, מול הבית של ההורים שלי. הילדים שלי צרחו מרוב פחד וממש הרגשתי שהמוות של כולנו מתקרב. לפנות בוקר התקשרנו להגנה האזרחית וביקשנו שיבואו לחלץ אותנו. הם הגיעו בסביבות 6:00 בבוקר ולקחו את כולנו לבית ספר הממשלתי בשכונה. כל אחד מאיתנו הספיק לקחת איתו רק תיק וכשהגענו לשם התמקמנו בתוך אחת הכיתות. גם אחותי איכראם והמשפחה שלה היו איתנו, וכמה מהאחים שלי גם הגיעו לשם עם המשפחות שלהם.

נבילה מיקדאד. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 26.2.24
נבילה מיקדאד. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 26.2.24

בערך שעתיים אחרי שהגענו לבית הספר, אחי איהאב, בן 47, חזר לבית שלו לקחת כמה דברים ביחד עם אחד הבנים שלו, מוחמד, בן 24, ושני אחיינים שלנו, מוהנד, בן 27, וח׳ליל זאהר, בן 24, וכשהם עברו ברחוב הם נהרגו. כשהודיעו לי את זה פרצתי בבכי. הביאו את הגופות של ארבעתם לבית הספר. נפרדנו מהם ואז קברנו אותם במגרש כדורגל ליד בית הספר.

ב-20.12.23, גם אחי האני, בן 44, נהרג מירי של הצבא כשיצא מהבית של אמא של אשתו, שם הוא גר ביחד עם אשתו וחמשת הילדים שלהם, כדי להביא להם אוכל ושתייה. כבר לא יכולתי להתמודד עם הכאב והתחלתי לצרוח. קברו אותו בלי שהספקתי להיפרד ממנו. מאז המצב הנפשי שלי רק מידרדר.

בבית הספר גם היה מחסור במים ובאוכל והתנאים שם היו קשים מאוד. לא השגנו אפילו מזרנים אז ישנו על כמה שמיכות שאנשים נתנו לנו.

הם הכניסו אותנו לכלוב שהיו בו רק מזרן קטן ושמיכה דקה שלא הספיקה לכולנו

ב-24.12.23, ארבעה ימים אחרי שהאני נהרג, טנקים ודחפורים של הצבא הישראלי הגיעו לבית הספר. הדחפורים הרסו את הגדרות ואז נכנסו פנימה והחיילים כרזו לנו ברמקולים לצאת מהבניין. כולם יצאו החוצה והחיילים העמידו את כל הגברים בנפרד מהנשים והילדים ואחר-כך הורו להם להתפשט ולהישאר בתחתונים. חילקו אותם לרביעיות והתחילו להוביל אותם לכיוון מסגד א-תאקווא שקרוב לבית ספר. היו לידו כמה בורות גדולים והסתובבו שם הרבה חיילים ופחדתי שהם הולכים לקבור שם את כולנו.

החזקתי את היד של אדם בן החמש. הוא לא הפסיק לבכות כי היה לו גם קלקול קיבה והוא סבל מכאבים. פתאום אחד החיילים הורה לי לעזוב את היד של אדם ולהעביר אותו לאחותו. חייל אחר הורה לי לזוז הצידה ולתת לו את תעודת הזהות שלי. החיילים התחילו להקריא את השמות של הנשים ואחרי זה כמה חיילות הובילו את הנשים לבית סמוך. אותי העמידו בצד, ואז חיילת אחת הורתה לי להתפשט ולהישאר רק בתחתונים ובחזייה. עשיתי את זה והיא בדקה אותי עם מכשיר בכל הגוף ואחר-כך הורתה לי להתלבש ואז הגיע חוקר שהתחיל לשאול אותי מה עשיתי בשביעי באוקטובר ואם אכלתי ממתקים באותו יום. הוא שאל אותי אם היו אנשי חמאס בבית ספר וכשעניתי שאני לא יודעת הוא אמר שאם אני לא אעזור לו להשיג מידע, הצבא ייקח אותי ויותר לא אראה את הבן הקטן שלי.

אחר-כך החיילים הובילו אותי לג'יפ וכיסו לי את העיניים עם בד ואז קשרו לי את הידיים מקדימה עם אזיקונים. העלו אותי עם עוד כמה נשים לג'יפ והתחלנו לנסוע. הצלחתי להרים קצת את הבד מהעיניים וראיתי שאנחנו באזור הים ושלט שכתוב עליו "זיקים". הורידו אותנו מהג'יפ והושיבו אותנו עם הידיים אזוקות על הקרקע למשך שעה. אחר-כך כמה חיילים הובילו אותנו לתא ואחרי כמה זמן הוציאו אותנו החוצה, העלו אותנו שוב על הג'יפ ונסענו.

בנסיעה כל פעם שהיינו מרימות את הראש או זזות בגלל שהאזיקונים הכאיבו לנו חטפנו מכות בראש.

הורידו אותנו מהג'יפ ואחת החיילות דחפה אותי ונפלתי על הרצפה. הרגשתי שאני מדממת מתחת לעין שמאל אבל כמה חיילים הרימו אותי והובילו אותי לחדר במתקן מעצר. בחדר הורידו לי את האזיקונים ואת כיסוי העיניים ואז הורו לי להתפשט לגמרי. כמה חיילות בדקו אותי עם מכשיר אלקטרוני ונתנו לי ללבוש טרנינג אפור. אחר-כך נכנס לתא רופא שבדק אותי ואחרי שאמרתי לו שנפלתי ויש לי כאבים הוא רק נתן לי אקמול.

אחר-כך החיילים הוציאו אותי ועוד כמה נשים החוצה לחצר עם ידיים קשורות ועיניים מכוסות והשאירו אותנו ככה. בחוץ היה מאוד קר והם צעקו וצחקו עלינו כשראו שאנחנו סובלות. הם הכניסו אותנו לכלוב שהיו בו רק מזרן קטן ושמיכה דקה שלא הספיקה לכולנו. ביקשנו מהחיילים עוד שמיכות אבל הם סרבו. נשארנו שם ככה שמונה ימים, כמעט בלי אוכל. בלילה קיבלנו חתיכת לחם יבשה עם קצת לַַבַּנֶה ותפוח. נאלצנו לאכול עם ידיים קשורות וככה גם הלכנו לשירותים. זה היה נורא. פעם אחת אחד החיילים שפך את הלַַבַּנֶה על הרצפה וקילל אותנו. בלילות החיילים בקושי נתנו לנו לישון. הם שמו מוזיקה רועשת, דפקו על דלתות הברזל, צעקו וקיללו אותנו.

ב-31.12.23 הוציאו אותנו מהכלוב וגררו אותנו לאוטובוס כמו שגוררים חיות. נסענו משם ובמשך כל הדרך החיילות ששמרו עלינו אסרו עלינו להרים את הראש, קיללנו אותנו, הכו אותנו על הידיים וצילמו אותנו. אחרי כמה זמן האוטובוס עצר, הורידו אותנו, שאלו כל אחת איך קוראים לה וצילמו אותה. אחת החיילות גם תפסה אותנו בראשים והורתה לנו לנשק את דגל ישראל. חיילת אחרת הטיחה את הראש שלי בדופן האוטובוס.

אני לא ישנתי בלילות וכל הזמן רק חשבתי על בעלי ועל הילדים. אפילו לא ידעתי אם הם בחיים

לקחו אותנו לבית סוהר דמון והכניסו אותי שם לחדר חקירות. היה שם חוקר שהציג את עצמו כקצין שב״כ והוא שאל אותי כל מיני שאלות על בעלי, על הילדים שלנו ועל האחים שלי. הוא שאל אותי אם אני יודעת איפה המנהרות של חמאס וכשעניתי שאני לא יודעת, הוא שאל למה עצרו אותי. אמרתי לו שאני לא יודעת ושישאל את הצבא. אחר-כך הוציאו אותי משם ולקחו אותי למרפאה לבדיקה ואז הכניסו אותי ביחד עם עוד ארבע נשים לתא קטן שנועד אולי לבנאדם אחד או שניים.

בתא היה ממש מחניק ובקושי היה אפשר לזוז. ישנו על מזרונים מאוד דקים והגישו לנו שם קצת אוכל. המצב הנפשי של כולנו היה קשה מאוד. אני לא ישנתי בלילות וכל הזמן רק חשבתי על בעלי ועל הילדים. אפילו לא ידעתי אם הם בחיים.

אחרי בערך 20 יום, ב-7.2.24, מנהל הכלא הודיע לנו שאנחנו משוחררות והובילו אותי באוטובוס ביחד עם עוד בערך 22 נשים ו-50 גברים לכלא אחר, ומשם הסיעו אותנו למעבר כרם שלום. לא החזירו לי את החפצים שהיו עליי בזמן המעצר, שכללו טלפון נייד, טבעת נישואין ובערך 500 שקל במזומן.

הלכנו ברגל עד מעבר רפיח (בערך 3 קילומטר) ושם חיכו לנו עובדי אונר"א שליוו אותנו חזרה לתוך הרצועה.

מאז אני נמצאת עם עוד כמה נשים שהיו איתי במעצר בבית ספר בשכונת א-סועודי בעיר רפיח. רק אחרי כמה ימים הצלחתי ליצור קשר עם בעלי והילדים ונודע לי שגם הם נמצאים במרכז עקורים של אונר"א, במחנה א-שאטי בצפון הרצועה. בעלי סיפר שהחיים שלהם שם קשים ושהם לא מצליחים להשיג אוכל או שתייה ושבקושי אפשר להשיג קמח. הוא אמר שאי אפשר להשיג מים נקיים ושהם מתקלחים רק פעם בשבועיים.

גם כאן אין מספיק אוכל ושתייה. יש קופסאות שימורים של פטריות אבל אין לנו גז או כלים לבישול. אני עדיין מרגישה שאני בכלא. ההרגשה הזאת רודפת אותי גם בלילה. אני כל הזמן בוכה, במיוחד באיפטאר. זאת פעם ראשונה שאני נמצאת רחוק מבעלי ומהילדים ושאנחנו לא מתאספים עם כל בני המשפחה כמו שנהוג בחודש רמדאן. נודע לי גם שהבית שלנו בכלל הופצץ ונהרס לגמרי.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירני בצלם אולפת אל-כורד ומוחמד סבאח ב-15.3.24