ב-9.10.23 קיבלתי מכתב השעיה מהלימודים באוניברסיטה, בלי שהייתה לפני כן שום אזהרה. חוץ ממני הושעו עוד שמונה סטודנטים פלסטינים-ישראלים, גם הם בעקבות פוסטים ברשתות.
פניתי לארגון "עדאלה" ועו"ד מטעמם ליווה אותי בשימוע שעשו לי ולסטודנטים האחרים. בשימוע, הוועדה הציגה בפנינו תמונות של הרס והרוגים מהמתקפה על עוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023. לא הבנתי למה הם מציגים בפנינו את המראות האלה.
נציגי האוניברסיטה ועורכי דינה שנכחו בשימוע היו תוקפניים מאוד. זה הרגיש כמו חקירת שב"כ, וכאילו הם רוצים להעניש אותנו על עצם זה שאנחנו פלסטינים.
ההשעיה נותרה בעינה אחרי השימוע. ב-12.11.23, אבא שלי התקשר וסיפר לי שהגיעו לבית נציגי הרשויות ומסרו לי זימון לחקירה. אבא סירב למסור להם את הכתובת שלי, והצליח לשכנע אותם שהם לא צריכים לבוא לקחת אותי ושהוא יביא אותי לתחנת המשטרה.
השוטרים התחילו להשפיל אותי, לצעוק עליי שאני תומכת טרור וללעוג למראה שלי
באותו יום בשעה 18:00 הלכתי עם אבא שלי לתחנת המשטרה. הוא חיכה לי בחוץ אבל כשנכנסתי פנימה מסרו לי מייד צו מעצר. מרגע שנכנסתי השוטרים התחילו להשפיל אותי, לצעוק עליי שאני תומכת טרור וללעוג למראה שלי. הם לקחו את כל החפצים שלי, כולל הטלפון ושרוכי הנעליים שלי. אחר כך אזקו לי את הידיים מלפנים עם אזיקי מתכת.
הבנתי מצו המעצר שאני חשודה בהזדהות עם ארגוני טרור ובתמיכה בטרור. דרשתי לדבר עם עורך הדין שלי, ואפשרו לי. עורך הדין הרגיע אותי והסביר לי שמותר לי לשמור על זכות השתיקה ולסרב לענות על השאלות.
אחר כך הכניסו אותי עם ידיים אזוקות לחדר שהיו בו הרבה קצינים, שוטרים ושוטרות שישבו ועישנו. אחד מהם קירב את הטלפון לפנים שלי וצילם אותי. כשאמרתי לו "אין לך זכות לצלם אותי" הוא ענה לי: "אני אצא עכשיו ואספר לאבא שלך שאת לא מנומסת". כולם לגלגו עליי, התלחשו וצחקקו.
החזיקו אותי בחדר הזה במשך חצי שעה ואז הובילו אותי לחקירה. החוקר השאיר את הדלת פתוחה. לא הרביצו לי ולא צעקו עליי או שום דבר כזה. דרשתי שהחקירה תתנהל בערבית ואחד החוקרים אכן דיבר בערבית. בחקירה הבנתי שהחשדות קשורים לתמונה ששיתפתי באינסטגרם ושבגללה הושעיתי מהאוניברסיטה. הכחשתי את הטענות נגדי.
אחרי החקירה, הגיעה שוטרת וערכה עליי חיפוש גופני עם גלאי מתכות ידני. היא הורתה לי להוריד את העגילים ולא הצלחתי כי כבר שנים שלא הוצאתי אותם. היא ניסתה לשחרר אותם עם מברג ופחדתי שהיא תפצע אותי. היא אמרה לי "אל תפחדי" וניסתה אבל לא הצליחה. היא אזקה לי גם את הרגליים באזיקי מתכת.
ואז לקחו אותי לרכב ונסענו. לא אמרו לי לאן, אבל כשהגענו ראיתי את השלט "כלא השרון". שאלתי מה השעה, כי הכול היה מאוד מבלבל וכבר לא הצלחתי לעקוב אחרי הזמנים. אמרו לי שבערך 23:00.
הייתי מבוהלת ולחוצה. קיבלו אותי סוהר וסוהרת, והייתה שם גם השוטרת שליוותה אותי מתחנת המשטרה. הם כל הזמן לעגו לי ולגלגו עליי בגלל תמונה שהיתה להם במחשב שבה לבשתי חיג'אב. הלכתי לאט כי לקחו לי את שרוכי הנעליים ופחדתי שאם הנעליים יפלו לי הם לא יתנו לי לנעול אותן שוב, אז הם דחפו אותי כל הדרך.
לא ציפיתי שיעשו לי דבר כזה – חיפוש בעירום מלא ונדרשתי לכרוע עירומה כדי שהם יוכלו לראות שאני לא מסתירה כלום. זה היה משפיל מאוד
הכי גרוע היה החיפוש בעירום. לא ציפיתי שיעשו לי דבר כזה – חיפוש בעירום מלא ונדרשתי לכרוע עירומה כדי שהם יוכלו לראות שאני לא מסתירה כלום. זה היה משפיל מאוד. לגמרי. ביקשתי מהסוהרת והשוטרת שיתנו לי לשבת בחצי כריעה כדי שאוכל לכסות קצת את הגוף.
הסוהרת לעגה לי על הבגדים, על צורת הגוף שלי, ועל שיער הגוף שלי. היא נתנה לי להרגיש שהיא נגעלת ממני. כאילו אני נגועה במשהו. היא תפסה את הבגדים שלי, זרקה אותם על הארץ ודרכה עליהם עם הנעליים שלה.
ואז הן שוב ניסו להוריד לי את העגילים, והשוטרת אמרה לי כמה פעמים "אני אתלוש לך את האוזניים". הן הכאיבו לי מאוד וכשהן לא הצליחו היא שאלה את הסוהר שהמתין בחוץ: "מה נעשה עם העגילים?" והוא ענה לה "אין מה לעשות". תוך כדי החיפוש השוטרת שרה "עם ישראל חי" והורתה לי לחזור אחריה. כשסירבתי היא דחפה אותי כמה פעמים.
לקחו אותי לחדר של החובש. הוא שאל אותי "מה שלומך", ואז התחלתי לבכות וזלגו לי דמעות. עד אז כל הזמן ניסיתי להיראות חזקה, אבל הייתי מבוהלת. אמרתי לו "גופנית אני בסדר, אבל נפשית לא". הוא שאל אם אני סובלת ממחלות כלשהן, או מקבלת תרופות. עניתי שלא.
חשבתי על אבא שלי. האם הוא עדיין מחכה לי מחוץ לתחנת המשטרה או שהוא כבר יודע שעצרו אותי, ושאני כבר בכלל לא בחיפה אלא בכלא, מחוץ לעיר. הכול היה מטריד, מעליב ומשפיל. הם עשו הכול בצורה כמה שיותר מעליבה.
הובילו אותי לתא ונתנו לי מזרון ושמיכה לקחת לשם. המזרון לא היה ראוי לשימוש, כי המילוי שלו היה גושי וגם התפורר. השמיכה הייתה רטובה לגמרי. כשאמרתי לסוהרת "זה רטוב" היא אמרה לי "זה מה יש".
כשהגעתי לתא האסירות האחרות כבר ישנו. היו שם ארבע מיטות ועוד שלוש אסירות שישנו על הרצפה. אחת מהן הגיעה קצת לפניי ועוד לא נרדמה. הסתבר שהיא סטודנטית מהאוניברסיטה שלי, אבל לא הכרתי אותה קודם.
אמרו למשל שהסוהרות ירביצו לי אם הן שואלות שאלות והתשובות שלי לא מוצאות חן בעיניהן או אם אני שותקת ולא עונה בכלל, כי זה נחשב בעיניהן כהתגרות
היא חלקה איתי את המזרן והשמיכה שלה, ושניהם היו קטנים ודקים. בכיתי מאוד אבל בשקט, כדי לא להעיר את האסירות האחרות. הרגשתי שאני נחנקת. באותו לילה לא הצלחתי להירדם. היה שם סוהר שכל הזמן האיר לנו בפנים עם פנס כדי להפריע לנו לישון. באותו לילה הוא עשה את זה יותר מעשר פעמים. לפנות בוקר האסירות האחרות התעוררו ועשינו היכרות. הן היו מהגדה המערבית. הן הסבירו לי את סדר היום בכלא – שבכל יום עורכים חיפוש בעירום, במקלחת שבתוך התא. שאני צריכה להיזהר לא לעצבן את הסוהרות כדי שלא אקבל מכות. הן אמרו למשל שהסוהרות ירביצו לי אם הן שואלות שאלות והתשובות שלי לא מוצאות חן בעיניהן או אם אני שותקת ולא עונה בכלל, כי זה נחשב בעיניהן כהתגרות. לא האמנתי – איך דבר כזה יכול לקרות? איפה אנחנו? משהו בתוכי פשוט לא רצה להאמין שזה אפשרי. בתא הייתה מצלמה שקלטה הכל חוץ מבתוך השירותים, שהיו להם רק חצי דלת. היו אסירות עם כיסוי ראש והן נאלצו לישון עם החיג'אב כי הסוהרים הגיעו כל הזמן, גם בלילה. השירותים היו מאוד מלוכלכים ולא היו סבון או מגבת. נאלצנו לשתות מים מהברז של הכיור.
קצת אחר כך נכנסו לתא שלוש סוהרות, וסוהר עמד בפתח התא וצפה. באותו רגע דיברתי עם אחת האסירות וחייכתי אליה. זה לא מצא חן בעיני אחת הסוהרות, ששאלה אותי בצעקות, בעברית, "למה את צוחקת?". עניתי לה שככה הפנים שלי, והיא התעצבנה ווהובילה אותי למקלחת וציוותה עליי להתפשט. היא שאלה אותי מאיפה אני, ולמה אני פה. היא אמרה לי כמה פעמים "את חמאס". וכשהתשובות שלי לא מצאו חן בעיניה, היא משכה לי בשערות, תפסה אותי בלסת ואמרה לי שיש לי פה גדול וסובבה לי את הראש והצוואר, צעקה עליי, ודחפה אותי כמה פעמים.
תחושת העלבון וההשפלה הייתה יותר גרועה מהכאב. באותו בוקר אני הייתי הקורבן ולמחרת הסוהרות תקפו באותו אופן אסירה אחרת, וגם זרקו את הבגדים התחתונים שלה לאסלה והרביצו לה בשירותים. הבנתי שבכל יום במהלך החיפוש הן בוחרות אסירה אחרת כדי להעניש אותה. כמובן שבכל פעם הן עשו חיפוש גופני על כל האסירות, באותה דרך.
בשעה 7:00 בבוקר היו לוקחים לנו את המזרנים והשמיכות, ומחזירים אותם בשעה 19:00. כך נאלצנו להעביר היום בישיבה על הברזלים של המיטות או על הרצפה. התנאים היו קשים מאוד. לא היה כלום בתא. כשנגמר לנו נייר הטואלט וביקשנו עוד לקח יותר מיום עד שהביאו לנו גליל אחד.
אחת האסירות קיבלה וסת ולא היו תחבושות בחדר. היא דפקה על הדלת כמה פעמים, ורק אז הגיע הסוהר והיא ביקשה שיביא תחבושות. הוא אמר לה שיבדוק אם יש, וכמובן לא חזר ולא הביא כלום. החלטנו שכולנו ביחד נדפוק על הדלת עד שהם ייענו, וככה עשינו. בלילה כשהסוהר הגיע ושאל מה אתן רוצות, אמרנו לו שאנחנו צריכות תחבושות. הוא נעלם לזמן ארוך וחזר עם שתי תחבושות. אסירה אחרת קרעה חתיכת בד מהבטנה של הקפוצ'ון שלבשה והשתמשה בה כתחבושת כשקיבלה מחזור.
תחושת העלבון וההשפלה הייתה יותר גרועה מהכאב
בלילה השני שלי שם אחת האסירות סבלה מגירוד בזרועות והופיעה לה פריחה על הגוף. היא התגרדה כל-כך חזק שאף אחת מאיתנו לא יכלה לישון. דפקנו על הדלת וביקשנו שיאפשרו לה ללכת לחובש, שהחדר שלו קרוב לתא שלנו. אבל אף אחד לא ענה.
באותו לילה דפקנו על הדלת גם כדי לבקש שיביאו תחבושות לעוד אסירה שקיבלה וסת. הגיעה סוהרת וזרקה את גליל נייר הטואלט שהיה לנו. היא אמרה "אתן לא בבית מלון". בבוקר, בזמן הספירה והחיפוש, הסוהרות שאלו "מי זו שדפקה על הדלת בלילה?". כולנו שתקנו. השומר הצביע על האסירה שדרשה תחבושות ואז הן הובילו אותה למקלחת, עשו עליה חיפוש בעירום ושמענו אותה צועקת והבנו שהרביצו לה. ברור שזה היה עונש כי מה כבר היה יכול להיות לה? היא סיפרה לנו אחר-כך שמשכו לה בשיער ושמו את הבגדים שלה באסלה.
ביומיים שהייתי בכלא השרון לא יצאנו לחצר ולא התקלחנו. גם לא החלפתי בגדים, כי לא היו לי בגדים להחלפה. לא סיפקו לנו כלום. האוכל היה גרוע וכלל ריבה, גבינה לבנה, לחם פרוס, קצת ירקות וביצים.
בזמן שהייתי שם השתתפתי בדיון משפטי בזום. בחדר היו שני סוהרים שדיברו ביניהם ולא יכולתי לשמוע כלום. ביקשתי מהם להנמיך את הקול אבל הם לא התייחסו אליי ואז אחד מהם גם הנמיך לי את עוצמת הרמקול. סימנתי לעורך הדין שאני לא שומעת כלום והוא התקרב למצלמה, דיבר לאט וסימן עד שהבנתי שהאריכו לי את המעצר בעוד שלושה ימים, ושהם יעבירו אותי לכלא הדמון.
בבוקר השלישי הגיעה סוהרת לתא מוקדם בבוקר ואמרה לי ולסטודנטית השנייה: "תתכוננו. מעבירים אתכן". לא הבנתי מה יש לנו להתכונן, הרי לא היה לנו כלום חוץ מהבגדים שלבשנו. ואז היא אמרה לנו "אנחנו ניקח אתכן למעבר רפיח ונשאיר אתכן שם". היא דיברה בטון רציני ובביטחון.
הובילו אותנו לרכב ה"פוסטה" והושיבו אותנו על מושבי מתכת צרים, כשאנחנו אזוקות בידיים וברגליים. היה קר מאוד כי הם הפעילו בכוונה את הקירור. זו הייתה נסיעה קשה.
הגענו לכלא דמון, ושם הייתי יומיים. גם שם המצב היה גרוע. היו שם הרבה מאוד אסירות. הבנתי מהאסירות שבהתחלת המלחמה בעזה הנהלת הכלא החרימה את כל חפצי האסירות. לא השאירו להן כלום. לקחו את הבגדים, מכשירי החשמל כולל מכשירי רדיו וכלי המטבח ששימשו אותן לבישול ולהכנת קפה ותה. הקנטינה גם נסגרה. לפני כן האסירות הכינו את האוכל שלהן בעצמן, אבל בסדר החדש הביאו לנו אוכל מוכן באיכות גרועה מאוד ובכמות לא מספיקה.
האסירות שם היו מבודדות לגמרי מהעולם ולא ידעו בכלל מה קורה בחוץ
בתא שאליו הכניסו אותי כבר היו שמונה אסירות, ואני ועוד שתיים ישנו על הרצפה. האסירות שם היו מבודדות לגמרי מהעולם ולא ידעו בכלל מה קורה בחוץ. לא היו שום אמצעי תקשורת – לא רדיו, לא טלוויזיה, לא ביקורי משפחה ולא מפגשים עם עורכי דין. חדשות קיבלו שם רק דרך אסירות חדשות שהגיעו.
בדמון אפשרו לנו לצאת לחצר ולהתקלח, אבל הוקצב לזה זמן קצר. מאוד. הוציאו כל תא בנפרד לחצר שממנה נכנסים למקלחות, והקציבו זמן קצר למקלחת. אנחנו, שהיינו תשע אסירות, קיבלנו שעה או פחות להתקלח. לא היו סבון, שמפו, מגבות או בגדים להחלפה.
עשו שם ספירה חמש פעמים ביום. האור כובה כבר בשעה 19:00 ובלילות אי אפשר היה לישון ברציפות, כי הגיע סוהר, כיוון אל הפנים שלנו פנס והעיר אותנו. הכול נעשה בצורה משפילה ומעליבה.
בזמן שהייתי שם לקחו אותי פעמיים לדיונים משפטיים. בסוף הפרקליטות החליטה לא להגיש כתב אישום ושיחררו אותי בתנאים מגבילים: מעצר בית למשך 10 ימים בבית ההורים שלי, איסור על נסיעה לחו"ל עד חודש פברואר 2024 ואבא שלי נדרש לחתום על ערבות כספית למקרה שלא אעמוד בתנאים האלה. הם גם החרימו לי את הטלפון למשך חודשיים ונאסר עליי להעלות פוסטים לרשתות החברתיות. בנוסף, בית המשפט הטיל עליי 120 שעות עבודה בהתנדבות בעמותה בחיפה.
ב-16.11.23 בבוקר היה לי עוד דיון משפטי והוחלט לשחרר אותי למעצר בית. אחרי הדיון לקחו אותי לתא קפוא והחזיקו אותי שם עד 19:00 ורק אז שחררו אותי.
בתחילת שנת 2024 חזרתי ללימודים באוניברסיטה. פחדתי מאוד שסטודנטים יהודים יתקפו אותי, ביוחד בגלל שהייתה קבוצת סטודנטים מהימין שעשתה קודם קמפיין ודרשה לגרש אותנו מהאוניברסיטה, לרדוף אותנו ולהעניש אותנו. הרבה סטודנטים מגיעים עכשיו ללימודים חמושים בנשק ארוך ובאקדחים, ונכנסים ככה לחדרי ההרצאות. כלומר יוצא לי הרבה פעמים לשבת בהרצאה ליד מישהו חמוש בנשק כזה. זה מצב מפחיד מאוד, במיוחד במציאות של הסתה מתמדת נגד הסטודנטים הערבים.
* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירנית בצלם סלמא א-דבעי ב-19.6.24
** העדות בכתב נגבתה בנפרד מראיון הווידיאו ואינה תמליל שלו
