דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

סופרים סיירו בדרום הר חברון בקריאה למנוע את גירוש התושבים הפלסטיניים משטח אש 918

מימין לשמאל: הסופרים אלונה קמחי, צרויה שלו ואייל מגד במערת מגורים בכפר ח'ירבת ג'ינבה שבשטח האש 918 בדרום הר חברון. צילום גיא בוטביה

הסופרים צרויה שלו, אייל מגד, סייד קשוע ואלונה קמחי סיירו היום בכפר ג'ינבה בדרום הר חברון. הסופרים נפגשו עם תושבי האיזור ושמעו מהם על מציאות חייהם, ועל הסכנה לגירושם מהמקום, שהוכרז כ"שטח אש 918".

הסופרת צרויה שלו אמרה לאחר הביקור: 

אין כמו מראה עיניים לראות את גודל העוול שנעשה למשפחות חקלאים עניות שלא מסכנות איש והדרישות שלהן כל כך צנועות. אני מאוד מקווה שבית המשפט בחמישה עשר ביולי יחליט להשאיר אותן במקום, ירחיק מהן את שטח האש וידאג לאפשר להן חיים אנושיים שראויים לכל אחד. על רקע הנוף התנ"כי הזה וצורת החיים התנ"כית הזאת אני נזכרת בשני סיפורי עוולות מפורסמים, של כרם נבות היזרעאלי וכבשת הרש. זה נשמע מאוד דומה, כשהמדינה לא מאפשרת להם אפילו את הכרם הזה ואת כבשת הרש הזו.

הסופר סייד קשוע על רקע בית ספר בכפר ח'ירבת ג'ינבה. צילום: גיא בוטביה

באמצע יולי ידון בג"ץ בעתירתם של מאות מתושבי איזור מסאפר יטא שבדרום הר חברון נגד גירושם מבתיהם בשל הכרזתו כשטח אש. הסופרים שהשתתפו בסיור הם בין 24 חותמי גילוי דעת הקורא לעצור את הגירוש.

הסופרים החתומים: דויד גרוסמן, סלמאן מצאלחה, עמוס עוז, חביבה פדיה, א.ב. יהושע, רונית מטלון, נתן זך, אגי משעול, מאיר שלו, יהושע סובול, אייל מגד, אתגר קרת, צרויה שלו, סלמן נטור, ניר ברעם, סמי מיכאל, דורית רביניאן, שמעון אדף, אלון חילו, אלונה קמחי, סייד קשוע, יהושע קנז, אסף גברון.

יורם קניוק ז"ל חתם על גילוי הדעת לפני פטירתו.

נוסח גילוי הדעת:

לא באסונם של חסרי ישע ביטחוננו
 

מזה 20 שנה פועלת ישראל לגירוש ולעקירה של תושבים מכפרים בדרום הר חברון, לתושבי הכפרים האלה אורח חיים ייחודי: רובם גרים במערות, ועוסקים לפרנסתם ברעיית צאן ובחקלאות.

במשך השנים האלה הם סובלים מהתעללות לא נפסקת של הצבא והמתנחלים. מגוריהם נהרסים שוב ושוב, בורות המים שלהם נסתמים ויבוליהם מושמדים.

1000 איש, מבוגרים וילדים, המתגוררים בשמונה כפרים באזור שהוגדר בשנת 1980 כשטח אש מס. 918, מאוימים עתה בגירוש מיידי מכפריהם.

הם חיים כך בחרדה מתמדת, חסרי ישע מול כוח חסר מעצורים, שעושה הכול לעקור אותם מהמקום שבו הם מתגוררים כבר מאות שנים.

כעת עומד עניינם לדיון אחרון בבג"ץ.

אנחנו פונים אל אלה שעדיין יכולים להקשיב:

את השלום אנחנו לא יכולים להביא היום.

אבל לפחות, את מעשי הנבלה ה"קטנים", המקומיים, אותם אנחנו יכולים לחשוף, להוקיע. בתוך מציאות של כיבוש מתמשך שכולה רשע וציניות, על כל אחד מאיתנו מוטלת חובה מוסרית לנסות להיטיב מעט, להקל על הסבל, לכופף קצת לאחור את יד הענקים הזדונה והבוטחת של הכיבוש.

גם במקום שאין בו איש - אפשר להיות בן-אדם.

האם לא נעשה ולו את המעט הזה?