דיווחים

על המשמעויות המוסריות והמשפטיות של מדיניות תקיפת בתי המגורים ברצועת עזה בקיץ 2014.
בצלם מפרסם היום (רביעי, 28.1.2015) דו"ח על מדיניות ההפצצות של בתי מגורים בעזה במהלך מבצע "צוק איתן". הדו"ח עוסק באחד המאפיינים המחרידים והייחודיים של הלחימה ברצועה בקיץ: הפצצות שבהן נהרגו מאות בני אדם – יותר מרבע מהפלסטינים שנהרגו במהלך הלחימה – וסיפורן החוזר ונשנה של משפחות פלסטיניות על הרוגיהן הרבים, ועוד משפחה, ועוד משפחה, שבשנייה אחת ביתה, ועולמה, חרבו עליה.חמאס ביקש במכוון לפגוע באזרחים ואף הצהיר על כך בגלוי. לעומת זאת, ממשלת ישראל טענה שהיא פעלה על מנת למנוע פגיעה באזרחים בעזה. האמנם

הבוקר הגיעו דחפורי המנהל לקהילה הקטנה המורכבת מחמש משפחות בצפון בקעת הירדן. אנשי המנהל הרסו את כל המבנים בקהילה, כולל חמשת אוהלי המגורים של המשפחות, והותירו אותן, בפעם השלישית מאז ינואר 2014, ללא קורת גג. ההריסות הקודמות בוצעו בינואר ופברואר 2014. בנוסף, באפריל 2014 הרסו הרשויות חלק מהמבנים בקהילה.

ב-12.1.15 הגיעו אנשי המנהל האזרחי לקהילת אל-כעאבנה הקטנה הסמוכה לואדי קלט והביאו עמם צווים המורים לתושבים להתפנות בתוך 48 שעות בגין "פלישה טריה לאדמות מדינה". עו"ד שלמה לקר הגיש למנהל האזרחי השגה על צווי הפינוי. הקהילה יושבת במקומה הנוכחי מאז 1983, לאחר שגורשה פעמיים מנקודות התיישבות קודמות לצורך הקמת התנחלויות. בסוף דצמבר 2014 קיבלו כל משפחות הקהילה מהאיחוד האירופי מגורונים שהחליפו את צריפיהן הרעועים. על המנהל האזרחי לאפשר לקהילות הבדואיות לחיות בהתאם לאורח חייהם, לתכנן את קהילותיהם, לבנות את בתיהם באורח חוקי, לחברם לתשתיות ולספק להם שירותים בסיסיים של בריאות וחינוך.

בחודשים האחרונים הרחיבו כוחות הביטחון מאוד את הירי של כדורים חיים בקוטר 0.22 אינץ' בעימותים עם פלסטינים בגדה המערבית. ירי כזה מבוצע כיום כמעט בכל שבוע במוקדי הפגנות ועימותים רבים. מרבית הנפגעים היו צעירים פלסטינים, בהם קטינים, אולם בחודשיים האחרונים נפצעו גם אישה, לפחות שלושה צלמים ומפגין בינלאומי. לבצלם אין נתונים מלאים אודות היקף הנפגעים מירי זה. ב-9 בדצמבר אישר מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית, תת אלוף תמיר ידעי, כי הצבא אימץ מדיניות של ירי אש חיה על מיידי אבנים באזור.

באחד בינואר, כשהחזאים כבר דיווחו על הסערה המתקרבת, הרסו הצבא והמנהל האזרחי אוהלים של חמש משפחות בקהילת ח'רבת אום אל-ג׳מאל בבקעת הירדן וחלק מרכושן. ההריסה הותירה 30 אנשים, מתוכם 22 קטינים חשופים לפגעי מזג האוויר, אולם הרשויות לא טרחו לספק להן פתרון חלופי. הסהר האדום והרשות הפלסטינית סיפקו למשפחות אוהלים חלופיים, אולם אלה אינם מספקים הגנה טובה נגד גשם. במהלך הסערה התגייס ארגון מחסום ווטש וסיפק לתושבים גלילי ניילון לאיטום האוהלים. בפברואר שעבר דיווחנו על הריסה של כל המבנים בקהילה זו על-ידי הצבא.

תושבי ח'ירבת סוסיא הפלסטינים נאלצים לראות מולם כל יום את בתי הקבע החזקים והמוגנים של ההתנחלות סוסיא, שהוקמה בשנת 1983. הצבא פינה אותם מהכפר המקורי שלהם, ואוסר עליהם לבנות במקום מושבם הנוכחי. גם נגד האוהלים והמבנים הארעיים שהקימו הוציא הצבא צווי הריסה. כשבחוץ משתוללת סערה העוול הזה זועק אף יותר מתמיד. נסר נוואג'עה, תחקירן השטח שלנו בדרום הר חברון ותושב סוסיא, צילם עבורנו מראות מהסערה.

תחקירן בצלם בצפון רצועת עזה, מוחמד סבאח, מתעד בתקופה האחרונה את החיים בין החורבות שהותירה הלחימה. הוא מספר: "במהלך הלחימה ב"צוק איתן" לא יכולנו להסתובב כמעט ברחבי הרצועה ולתעד את המתרחש, בגלל הסכנה לחיים שלנו. בשלושת החודשים האחרונים, אני ח'אלד אל-עזאייזה ומוחמד סעיד, תחקירני בצלם ברצועת עזה, עוברים משכונה לשכונה, מבית לבית. מצלמים את מה שהיו פעם שכונות תוססות ובתי מגורים צפופים והיום נותרו מהם רק חורבות, ופוגשים את האנשים שחיים בלי כלום בין ההריסות. אנחנו שומעים מהם על הניסיונות להתגונן מהקור ומהגשם, על הייאוש ועל חוסר האונים. ממדי ההרס הם בלתי נתפסים, כמו חלום בלהות. רק הילדים, שמשחקים בתוך החורבן נותנים קצת תקווה."

שנת 2014 הייתה שנה איומה: מהשנים הקטלניות והאכזריות בתולדות הכיבוש. שנת 2014 הייתה שנה איומה: מהשנים הקטלניות והאכזריות בתולדות הכיבוש. אלפי הרוגים פלסטינים בעזה, עשרות בגדה, ועשרות הרוגים ישראלים בשטחים ובישראל. את אלפי הבתים שנהרסו יידרשו שנים לבנות; את החיים שנהרסו – איש לא יוכל לדעת: כל משפחה וסבלה, כל אדם וכוחותיו. אחרי כל כך הרבה הרג, הרס, סבל וכאב, יש רצון אנושי טבעי "לחזור לשגרה". אבל עבור מיליוני הפלסטינים שחיים תחת כיבוש, זאת "שגרה" שמשמעה חיים שחשופים לפגיעה כל הזמן, כמעט בלי הגנה. השגרה הזו קטלנית, היא לא מבטיחה צדק או שלווה, והיא פסולה מוסרית. אסור לחזור לשגרה, כי הפרות של זכויות האדם אסור שיהפכו "שגרה", לא אחרי 47 שנים ולא אחרי מאה. אנחנו כאן כדי להפר את השגרה.

ביום שלישי ה-23.12.14 התפתח עימות בין פלסטינים לחיילים בסמוך ל"שטח הביטחוני המיוחד" המקיף את ההתנחלות כרמי צור, שאדמותיו נגזלו מתושבי בית אומר. פלסטינים יידו אבנים על חיילים ואלה הגיבו בירי אמצעים לפיזור הפגנות. במהלך האירוע הביאו חיילים למקום כלבי תקיפה, ואחד הכלבים תקף נער פלסטיני בן 16 ונשך אותו. הנער נלקח על-ידי החיילים לבית חולים, אושפז ללילה אחד ומשם נלקח למעצר. אין זו הפעם הראשונה שבצלם מתעד שימוש של הצבא בכלבים לתקיפת אזרחים פלסטינים. בצלם שב וקורא לצבא להפסיק את השימוש המחריד באמצעי זה. שיסוי כלבים בבני אדם הנו שיטת פעולה מעוררת חלחלה, פסולה מוסרית וחוקית.

השופט דב פולוק זיכה מתנחל שפרץ מחסום לתוך שטחי איי, וקבע שלא ראוי שאזרח ישראלי יסבול מאפליה בשל מוצאו ודתו. על יתר האוכלוסייה בשטחים, רובה הגדול, שסובל מאפליה יום יום, לא היה לו מה להגיד.

ביתה של שורוק אבו טועיימה הוא אחד ממאה אלף הבתים בעזה שנהרסו או ניזוקו ב"מבצע צוק איתן". קשישים, נשים וילדים שגרו בהם נאלצים לחיות עכשיו בתנאים קשים, בצפיפות, ובקור. שורוק סיפרה בעדותה: אחרי שהתחתנו גרנו שבע שנים בבית של ההורים של בעלי. כל הזמן חלמנו לבנות בית משלנו. בשנת 2012 לוויתי קצת כסף מהמשפחה שלי, ויחד עם הכסף שחסכנו מהעבודה של בעלי וממכירת זיתים ולימונים מעצים שהיו לנו בחלקת אדמה שלנו. בנינו בית באותה חלקה.. היה לי מאוד קשה אפילו ללכת לראות מה נשאר מהבית. לא היו לי כוחות לראות איך עבודה של שנים, של בעלי ושלי, אבדה ברגע אחד בלי שום הצדקה, מבלי שעשינו שום דבר.

ב--11.11.14 ירה חייל למוות במוחמד ג'וואברה בעת שהיה בתוך ביתו שבמחנה הפליטים אל-ערוב. החייל היורה עמד ביחד עם חיילים אחרים על גג בית אחר במחנה, המשקיף על האזור שבו התרחשו באותו יום עימותים, במרחק מה מביתו של ג'וואברה. מתחקיר בצלם עולה שנסיבות המקרה לא הצדיקו ירי קטלני וקיים חשד כבד שהירי בג'וואברה היה בלתי חוקי. ג'וואברה הוא ההרוג הפלסטיני ה-44 בגדה מירי כוחות הביטחון מאז ראשית 2014. רובם המכריע נהרגו בנסיבות שבהן לא הייתה הצדקה לשימוש בנשק קטלני נגדם. האחראים לכך הם קובעי המדיניות בממשלה, בצבא ובפרקליטות הצבאית, שבחסותם נמשכת מציאות זו.