ג'אלוד, מחוז שכם: מתנחלים תקפו את תושבי הכפר באבנים, הציתו בתים וכלי רכב וגרמו נזקים נוספים

ב-27.2.26, לאחר שתקפו פעילים ישראליים שילוו בעלים של בית לא מאוכלס באזור המאוים על-ידי המתנחלים בכפר קוסרה ופצעו שניים מהם קשה, החלו המתנחלים, שאליהם הצטרפו כעשרים נוספים, לתקוף את הכפר השכן ג׳אלוד.

המתנחלים יידו אבנים לעבר תושבי הכפר ובתיו, הציתו מחסן, שרפו רכב, פרצו לבתים נוספים והשחיתו את תכולתם. חיילים שהגיעו למקום לא עשו דבר להרחקת המתנחלים וירו רימוני גז מדמיע לעבר תושבים שניסו להיחלץ לעזרת בעלי הבתים המותקפים.

במהלך התקיפה תועד רכב צבאי שחסם הדרך המובילה למקום. החיילים לא עשו דבר כדי למנוע את מעשי האלימות.

עימאד חמוד, תושב ג׳אלוד בן 63 ואב לשישה, סיפר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי:

ביום שישי, 27.2.26, בסביבות 14:00, הייתי לבד בבית שלי, בצד המזרחי של הכפר. אשתי נסעה להתפלל במסגד אל-אקצא יחד עם בני הישאם, בן 35, כי זו הייתה התקופה היחידה שבה התירו לתושבי הגדה המערבית להתפלל במסגד אל-אקצא במהלך חודש רמדאן. שמעתי רעש גדול מחוץ לבית, וכשהסתכלתי מהחלון ראיתי בערך 15-12 מתנחלים רעולי פנים, חמושים במקלות עץ, שניסו לפרוץ לבית דרך השער הראשי שפונה לרחוב, ודפקו עליו בכוח.

מיד סגרתי היטב את כל הדלתות והתקשרתי לאשתו של בני הישאם, כי הדירה שלהם בקומה השנייה של הבניין שלנו. ביקשתי אותה שתנעל את דלת הבית ותיזהר, כי יש להם ארבעה ילדים קטנים. כשהמתנחלים לא הצליחו לפתוח את השער הראשי, אחד מהם טיפס מעליו, והצית את הרכב שלי שחנה בחצר. הם שברו את דלת הזכוכית של המחסן והציתו בו אש. המחסן הכיל רהיטים ישנים, וחששתי שהאש תתפשט לכל הבית.

התקשרתי מיד ללשכת תיאום הפלסטיני ולאנשי הכפר כדי לבקש עזרה, כי לא יכולתי להתמודד לבדי עם המצב. צעקתי על המתנחלים מהחלון, והם יידו לעברי אבנים וקיללו אותי קללות קשות ומשפילות. הם שברו ארבעה חלונות בדירה שלנו וארבעה חלונות בדירה של בני הישאם בקומה השנייה. הם שברו גם את מצלמת האבטחה ואת שעוני המים שלפני הבית – אחד שלנו והשני של הישאם.

בינתיים הגיעו עוד מתנחלים והם כבר היו בערך 25 בני אדם. 

כעבור 40 דקות הגיעו שני ג'יפים צבאיים. הם נסעו באיטיות, כאילו לא קורה כלום, חלפו על פני המתנחלים בלי לעשות כלום ועצרו במרחק של בערך 200 מטר מאיתנו, ומשם הם ירו רימוני גז לעבר תושבים כדי למנוע מהם להגיע אלינו. למרות זאת היו תושבים שהצליחו להגיע, כיבו את השריפה והתעמתו עם המתנחלים, שיידו אבנים גם עליהם ותקפו בתים סמוכים.

בין היתר הם תקפו את הבית של אחי מוחמד, שצעק עליהם מהחלון כשהוא ראה אותם תוקפים אותי. הם יידו לעברו אבנים ושברו שלושה חלונות בבית שלו. הם תקפו גם את הבית של בני עומר, שליד הבית שלנו ושברו אצלו ארבעה חלונות ואת שעון המים, וגם את הבית של השכן שלנו נג'י סלימאן, ושברו בו חמישה חלונות ואת שעון המים.

כל הזמן הזה החיילים ירו רימוני גז לעבר התושבים ולא עשו דבר נגד המתנחלים – הם לא ניסו להרחיק אותם או לעצור את התקיפה. הם נוכחים באזור רק כדי להגן על המתנחלים, לא עלינו. אם פלסטיני מתקרב בטעות למאחז, יורים בו בלי אזהרה. אבל כשעשרות מתנחלים תוקפים אותנו – הם מגיעים מאוחר, לא פועלים, ולא עוצרים אף אחד.

בתי סארה, בת 33, ניסתה להגיע לבית שלנו, אבל החיילים חסמו את דרכה. כשהיא אמרה שהיא רוצה להגיע לבית הוריה, הם צעקו עליה "לכי לעמאן!" – מבחינתם רק המתנחלים קיימים בארץ הזו. היא הצליחה להגיע לבית רק אחרי שהמתנחלים נסוגו, בערך שעה אחרי תחילת התקיפה.

באותו ערב, בשעה 22:00, הגיעה אלינו משלחת צבאית. החיילים שאלו מה קרה וסארה אמרה לאחד מהם: "אתה זה שחסם לי את הדרך לבית של המשפחה שלי." הוא הכחיש והיא השיבה: "לא אשכח את הפנים שלכם לעולם. אתם מגנים על המתנחלים, ואחר כך חוזרים 'לחקור', שואלים כמה היו איך נראו – כהם היו ממש מולכם ולא עשיתם כלום. ואז אתם אומרים 'לא יכולנו לזהות אותם'. כך קורה בכל פעם, והתקיפות רק מחמירות".

החיילים ביקשו את התיעוד במצלמות האבטחה הקבועות ונתנו להם אותם על דיסק-און-קי. אחר-כך הם עזבו. הרכב שלי נשרף כליל והעשן גרם נזק כבד לבית והריצוף בגינה מתחת לרכב נהרס. כבר היה עדיף היה אם היו גונבים אותו. ניקינו במשך ימים את הבית, השטיחים, הווילונות, הרהיטים וכל דבר, ותיקנו את החלונות כי היה קר מאוד.

כמה תושבים נחבלו וגם ונחנקו משאיפת הגז המדמיע בזמן שהם ניסו להגן עליי, והם טופלו במקום.