בן 45, אב לשישה, תושב עזה, סביב עקירתו מביתו ביחד עם משפחתו עקב המלחמה, וסביב התנאים שהם חיים בהם
עד למלחמה אני אשתי וששת הילדים שלנו, ריאד, בן 17, אדם, בן 13, באסמה, בת 12, יאסמין, בת עשר, מוחמד, בן חמש ופארס, בן שנתיים, גרנו עם אמא שלי בדירה שלה במגדלי א-שיח׳ זאייד, בצפון רצועת עזה. היום אנחנו גרים באוהל בדיר אל-בלח.
עזבנו את הבית כבר ביום השישי למלחמה. היו באזור הפצצות כבדות וגם קבלנו טלפון מהצבא שהודיעו לנו שאנחנו חייבים לעזוב את האזור. ארזנו קצת בגדים, עלינו על עגלה רתומה לסוס ונסענו יחד עם אמא שלי והאחים והאחיות שלי, שהיו אצלנו. היינו 18 נפשות. בדרך שמענו הפצצות
בצהריים הגענו לאזור בית החולים א-שיפאא, שהיה מלא באנשים. חמישה ימים ישנו על המדרכה מול בית החולים ואז החלטנו לעבור לדיר אל-בלח דרך כביש הים. מצאנו רכב ואני אשתי והילדים נסענו בכביש הים, אבל באמצע הדרך מטוסי הכיבוש התחילו להפציץ את הכביש. נהג הרכב הסתובב והחזיר אותנו לעיר עזה.
הפעם הלכנו למרכז התרבות רשאד א-שווא שקרוב לבית חולים א-שיפאא והתמקמנו שם. נשארנו שם יותר מחודש, עד שהטנקים של הכיבוש פלשו לאזור והגיעו עד בניין המשטרה (א-ג׳וואזאת) שמול המרכז. כשהתחילו הפגזות מאחורי המרכז ברחנו משם יחד עם עוד מאות אנשים ששהו בתוך המרכז, כולל נשים והרבה ילדים.
עברנו לתוך בית החולים א-שיפאא, שהיה בשלב זה המקום הכי בטוח בעיר עזה. בדרך לבית החולים ראינו לפחות שלוש מכוניות שעלו באש והיו בהן אנשים. כשנכנסנו לתוך בית החולים טנקים בדיוק הפגיזו את בניין היולדות ונהרגה שם קרובת משפחה שלנו: סמאח אבו ת׳ורייא, בת 22, שנפצעה וטופלה שם. בבית החולים כבר היו הרבה מאוד עקורים.
ואז הצוות בבית חולים אמרו לנו שאנחנו צריכים להתפנות משם ולנסוע בכביש סלאח א-דין, דרומה לוואדי עזה. הלכתי עם אשתי והילדים ברגל. בדרך ראינו גופות שרועות ברחובות. לאורך כל המסע שלנו, הילדים בכו מרעב, צמא, ופחד מהמראות של הגופות ברחובות. הלכנו עד למחסום צבאי מדרום לשכונת א-זייתון, יחד עם עוד הרבה אנשים שנשאו דגל לבן. כשהגענו למחסום החיילים קיללו אותנו ברמקולים: ״תלכו חיות״. המשכנו ללכת עד לכניסה למחנה א-נוסייראת. אני סבלתי כל הדרך מכאבים חזקים ברגליים בגלל שיש לי פריצת דיסק ועברתי ניתוח חודשיים לפני המלחמה.
בכניסה למחנה א-נוסייראת עשינו חצי שעה הפסקה ואנשים שם הגישו לילדים מים. המשכנו ללכת עד שהגענו לאחד מבתי הספר של אונר״א בחוף הים של דיר אל-בלח. כשהגענו לשם, בשעת השקיעה, הופתעתי מהמספר העצום של אנשים שכבר היו בתוך לבית הספר וסביבו.
התמקמנו על הרצפה בתוך בית הספר ושם ישנו באותו לילה. בבוקר יצאנו משם, והקמתי אוהל בשטח של 4 על 3.5 מטר בכיכר ליד מחנה דיר אל-בלח שתרם לנו ארגון סנאבל אל-ח'ירייה. שמחנו מאוד כשקיבלנו את האוהל הזה, ועד עכשיו אנחנו גרים בו, למרות שהתנאים פה מאוד קשים, בעיקר בגלל הקור והגשם. כולנו חולקים שני מזרונים ושלוש שמיכות דקות שלא מחממות מספיק.
הבן שלי מוחמד, סובל מהתקפים אפילפטיים ומאנמיה. הוא מקבל טיפול בבוקר ובערב, ולאנמיה גם לוקח ברזל ויטמינים. אני מתקשה להשיג אותם כי בבתי המרקחת הממשלתיים, כשמגיעה כבר אספקה, היא אוזלת מהר. את המחירים בבתי המרקחת הפרטיים אני לא יכול להרשות לעצמי לשלם.
התנאים פה מאוד קשים. אנחנו אוכלים רק מזון מקופסאות שימורים ועייפנו מאוכל קר מקופסאות. לפעמים אני מצליח למצוא עצים ולחמם את האוכל וזה משפר את המצב טיפה. גם עניין השירותים קשה מאוד, הם נמצאים בבית הספר של אונר"א, במרחק של 300 מטרים מפה. זה מקשה במיוחד על אשתי והילדים. את הבגדים אנחנו מכבסים במי ים, כי אין מספיק מים מתוקים. הביוב זורם פה בין האוהלים ומתפשטות פה מחלות.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-20.1.24.