ביום חמישי, 3.9.20, בשעות הערב, חסמו עשרות מתנחלים את אחד הנתיבים של כביש 60, בסמוך לכניסה להתנחלות עלי. הם יידו אבנים על מכונית פלסטיניות שחלפו במקום ואף ניסו למנוע מהן לעבור. בכמה מקרים פגעו האבנים בנוסעים עצמם או במכונית.
על פי העדויות שגבה בצלם, חיילים היו באזור והגיעו לפחות פעמיים למקום – אך לא מנעו מהמתנחלים להמשיך ליידות אבנים ולא פעלו כדי להגן על הנוסעים הפלסטינים. לפחות באחד המקרים, המשטרה לא הגיעה למקום על אף שקיבלה דיווחים על המתרחש.
אין מדובר באירוע חריג אלא רק בחלק מההתנהלות השגרתית, היומיומית, וארוכת השנים של מתנחלים ושל כוחות הביטחון בגדה. כל זאת כחלק מהמדיניות הישראלית שמאפשרת מעשי אלימות אלה, גם כשהתוצאה – פגיעה בחייהם, גופם ורכושם של פלסטינים – ידועה מראש. כך גם הפעם – כשמתנחלים יידו אבנים על פלסטינים בכביש ראשי, כשהרשויות ידעו על המתרחש, וכשבחרו לא להתערב.
התקיפות נמשכו מספר שעות.
עביר סנובר (חמאייל) תיארה את תקיפת מכוניתה של המשפחה בעדות שמסרה ב-6.9.20 לתחקירן בצלם איאד חדאד:
ביום חמישי, 3.9.20, בשעה 20:30, היינו בדרך הביתה מביקור אצל ההורים שלי בכפר יתמא. כשהתקרבנו לכניסה להתנחלות עלי ראינו שני כלי-רכב עם לוחית צהובה, שעמדו במסלול הימני שבו נסענו. התקדמנו עד שהיינו קרובים אליהם. בהתחלה חשבתי שהייתה שם תאונת דרכים.
אני ובעלי סאלח ישבנו מאחורה, אני בצד שמאל והוא בצד ימין. חמי, מוסא, שנהג במכונית, האט מאוד את הנסיעה. כשהתקרבנו עוד יותר הבנו שזו חסימה מכוונת של המסלול. ראינו בערך 40 מתנחלים שהתפרשו משני צידי הכביש. חלק מהמתנחלים היו רעולי פנים ולבשו בגדים שחורים. הם החזיקו שלטים, אני לא יודעת על מה הם הפגינו.
פחדנו. חמותי אמרה לבעלה "צא, תעקוף אותם. אל תעצור, אלה יהרגו אותנו!". ברגע שחמי התחיל לעקוף את שני כלי-הרכב שחסמו את התנועה, המכונית שלנו הותקפה במטר של אבנים. האבנים פגעו בשלדת האוטו מכל הצדדים - מקדימה, מאחורה ובשתי הדפנות. בתוך האוטו הייתה אווירה של פחד ובהלה.
אני בחודש תשיעי להריון ונבהלתי מאוד. ניסיתי להתקפל ולהתחבא כמה שאפשר, אבל לא ממש הצלחתי עם הבטן הגדולה שלי. בתוך כמה רגעים פגעה בראש שלי אבן שחדרה דרך החלון הימני. האבן הייתה גדולה, בגודל של תפוז, ואחרי שהיא פגעה בי היא נפלה לידי בתוך האוטו. צעקתי "הראש שלי! הראש שלי!". בעלי ראה שיש לי דימום חזק אז הוא הוריד את החולצה שלו וחבש אתה את הראש שלי.
התקפת האבנים נמשכה עד שיצאנו מקטע הכביש שלצידיו עמדו המתנחלים – קטע של 30 מטרים בערך, ואז זה נגמר. זה נראה כאילו לכל מתנחל שעמד שם היו אבנים כדי לזרוק עלינו. ברגע שהתרחקנו מהם חמי התקשר לחברים בכפר וביקש שיזעיקו אמבולנס.
מאוד נבהלתי ואני חושבת שזה גרם ללחץ הדם שלי לרדת. הרגשתי כאבים והתכווצויות בבטן, והגוף שלי התחיל לרעוד. פרצתי בבכי כי חששתי לשלום העובר שלי והתחלתי לצעוק שיזמינו אמבולנס. בעלי ניסה להרגיע אותי.
אחרי כמה דקות הגענו למרפאה בתורמוסעיא. חיכינו שם בערך 20 דקות עד שהאמבולנס הגיע ולקח אותי, ואת בעלי וחמותי למרכז הרפואי "מוג'מע פלסטין".
כשהגעתי לבית החולים עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן ואולטרסאונד. כל הבדיקות יצאו טובות ונרגעתי קצת. הפצע בראש שלי היה באורך של 5 ס"מ והם תפרו אותו בתשעה תפרים.
מאז האירוע אני במצב נפשי קשה. אני כל הזמן במתח ובחרדה, וממש מפחדת לצאת מהכפר. ההתקפה הייתה בדיוק אחרי שיצאתי מבידוד ביתי אחרי שאני, בעלי, חמותי וחמי חזרנו מארה"ב. הביקור אצל ההורים שלי ביתמא היה היציאה הראשונה שלנו, כדי לראות אותם אחרי שנתיים של היעדרות וגעגועים. אבל ההתקפה הברוטלית של המתנחלים העכירה את השלווה שלנו ושללה מאיתנו את הזכות הכי בסיסית: לנוע ולנסוע בחופשיות ובביטחון.