חגי אלעד נואם בפרלמנט הדני בקופנהגן, 9 ביוני 2017
הרשו לי לפתוח בציון שתי דוגמאות היסטוריות של אי צדק שעולמנו ידע. מצפונה של האנושות הוקיע מופעים מסויטים אלו של דיכוי, השפלה וניצול – אך אני נמצא כאן היום על מנת להוקיע את אחד ממופעי אי הצדק הגדולים של ימינו אנו: הדיכוי, ההשפלה והניצול של העם הפלסטיני – ובקיצור: הכיבוש.
מובן מאליו שאנלוגיות היסטוריות לעולם אינן מושלמות בדיוקן, אך אין בכך בכדי לנחם ולו במעט את בני האדם החיים תחת משטר הכיבוש כבר חצי מאה. ההיסטוריה אינה מציעה לנו דיוק, אלא מצפן מוסרי. עם שלם החי תחת שליטתו של עם אחר משך חמישים שנה – הרי זהו אי צדק. אין צורך להיות מומחה במשפט הומניטארי בינלאומי על מנת להכיר בכך. כל שנדרש הוא מצפון, ומחויבות לפעולה לא אלימה על מנת להביא לסיומו של אי הצדק.
ראשית, הרשו לי לצטט את לוחם זכויות האדם האמריקאי, פרדריק דאגלס. לפני 165 שנה הוא אמר: "...יש לחשוף את צביעותה של האומה; יש להכריז על פשעיה נגד אלוהים ובני אדם ולהוקיעם... כוח אינו מוותר על מאומה ללא דרישה. זה לא קרה מעולם ולא יתרחש בעתיד".
כמובן שהדרום העמוק של ארצות הברית אינו אנלוגיה מושלמת: פלסטינים אינם עבדים; אך מאידך הם גם אינם חופשיים. גלויות לעינינו, ניתן לראות את החומות והגדרות – ואת עינם הפקוחה של מגדלי תצפית ומזל"טים – אשר סוגרים על חייהם. אך שאר השלשלאות הנוכחות בכל רחבי הגדה, כולל ירושלים המזרחית וברצועת עזה סמויות מהעין: משטר ההיתרים הבלתי נגמר, השולט כמעט בכל היבט של החיים; פקודות צבאיות; מרשם התושבים אותו מנהלת ישראל; והמציאות בה אין לפלסטינים חלק בתהליך הפוליטי אשר שולט בעתידם.
110 שנים אחרי פרדריק דגלאס, נלסון מנדלה ניצב למשפטו הראשון, בבית המשפט בבית הכנסת הישן של פרטוריה. מנדלה דיבר ישירות בדיוק על מציאות זו של העדר ייצוג: "אינני רואה את עצמי כפוף משפטית או מוסרית לציית לחוקים שנקבעו בפרלמנט בו אין לי כל ייצוג".
כמובן שגם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה אינו אנלוגיה מושלמת, אלא שהעניין המהותי כאן אינו פטישיזציה של ההבדלים בקווי המתאר הפורמליים בין מופעי אי-צדק אלו: מערכות החוק הנפרדות שישראל אוכפת בגדה אינן מובחנות על בסיס גזע – אלא על בסיס אזרחות; פלסטינים אינם כפופים לחוקים שנקבעו בפרלמנט בו אין להם כל ייצוג – אלא נתונים תחת צווים צבאיים מטעם משטר כיבוש בו אין להם כל ייצוג; לא נאסר על פלסטינים להשתמש באותם חנויות, תאי שירותים או ספסלים כמו ישראלים. אלו אינן הנקודות המהותיות – אלא יכולתו של אדם לחיות חיים מלאים. ההגבלות השולטות בחיי הפלסטינים כה רבות: הן משפיעות על היכולת לנסוע, ללמוד, להתחתן, לעבוד, לפרוח. לעומת זאת, הישראלים חופשיים. זו מציאות שבה האפשרויות בחיים תלויות לחלוטין לא בכישורים או ברצון, אלא בזהות הלאומית: נתין פלסטיני תחת כיבוש – או אזרח ישראלי.
וכך אנו מגיעים להווה, ניצבים בפני אי צדק שאין לו מקבילה מדויקת. ייחודי באופן בו הוא מנצל את לשון החוק, משטר הכיבוש פועל ללא ליאות לספק כסות של חוקיות לאופן בו ישראל שולטת בפלסטינים. ענישה קולקטיבית או הריסת בתים פלסטינים? לישראל יש הליכים תקינים לשניהם. השתלטות על אדמות פלסטיניות? ישראל מאפשרת הליך ערר, לפני השלמת הגניבה בהתאם לחוק. אי מתן דין וחשבון? ברוכים הבאים למנגנון צבאי שלם המוקדש לטיוח. הרשימה נמשכת עוד ועוד, מרחובותיה המופרדים של חברון לחדרי חקירות בהם קטינים נותרים להגן על עצמם; מחום הקיץ הקופח בכפר שלא חובר למים זורמים, לאופן השגרתי בו בני אדם כלואים ללא משפט משך חודשים; מיכולתם של חיילים להיכנס לכל בית פלסטיני, בכל מקום, בכל עת – ועד למניעת יציאתם מהגדה של מספר לא ידוע של פלסטינים, אלפים בוודאי. ישראל הפכה כל זאת לחוקי: עורכי הדין שלה, פרקליטיה ושופטיה שותפים לכך בדיוק כמו פקידיה, שריה וחייליה.
כל זאת כבר מתועד בדקדקנות. למעשה כבר אין מה לחדש: משך חמישים שנה ממשלות ישראליות הלכו ובאו וקבעו עובדות בשטח, לשם הגשמת הכוונה הישראלית להוסיף ולשלוט בפלסטינים לנצח, בד בבד עם שמירה על תדמית של דמוקרטיה מערבית בעיני העולם. במידה ויש ספק כלשהו כמה מוקדם התגבשה כוונה זו, היזכרו כמה מהר ביטלה ישראל את ועדות התכנון הפלסטיניות המקומיות בגדה ולקחה לידיה את סמכויותיהן, ובכך מנעה מפלסטינים את האפשרות לבנות כחוק וסללה לעצמה את הדרך לבניית התנחלויות: זה נעשה כבר ב-1971. ומתי תיקנה ישראל את חוק הבחירות לכנסת, ואיפשרה למתנחלים ישראלים להצביע לכנסת בעודם מחוץ לגבולות המדינה – בעוד היא מונעת זאת משכניהם הפלסטינים? זה היה כבר ב-1970.
בינתיים, כבר התרחקנו מאוד מ-1971, 1970 – ובוודאי מ-1967.
במשך כל דקה מחמישים השנים האחרונות, חיינו כולנו – ורבים מדי מאיתנו מתו – באלימות. האלימות מפלחת את האוויר בשטחים הכבושים, שכן הדיכוי של עם אחד על ידי עם אחר הוא, מעצם הגדרתו, אלימות. אלימות זו יכולה להתבטא בפעולתו של פקיד אשר מונע היתר, או כאשר חייל לוחץ על הדק. כך או כך, בכל יום, זו אלימות – והיא חייבת להיפסק.
פעולה בינלאומית נגד הכיבוש היא הדרך הלא אלימה להביא מציאות זו אל קיצה. הגנה על זכויות אדם וחירויות יסוד היא אחריות אנושית בכל מקום, בכל עת. הדברים רלבנטיים במיוחד בנוגע יחסים המורכבים בין אירופה לבין ישראל, באשר אירופה נושאת באחריות מוסרית להקשר ההיסטורי בו נוסדה מדינת ישראל, מולדתי. אכן, לאירופה במיוחד יש אחריות מוסרית להבטיח את ביטחונה של ישראל. אבל הביטחון שלנו אינו יכול להיות הבסיס לדיכוי שלהם. למעשה, הדיכוי שלהם הוא הבסיס לאי הביטחון שלנו.
הבסיס המוצהר להסכם ההתאגדות (אסוציאציה) בין האיחוד האירופי לבין ישראל הוא "מגילת האומות המאוחדות, ובמיוחד השמירה על זכויות אדם ודמוקרטיה". אלא שמאז 1967 הוויית המציאות בשטחים הכבושים הייתה של שלילה שיטתית של זכויות אדם ודמוקרטיה. באין שמירה על הזכויות, המציאות הניבטת לנגד עינינו היא של חמישים שנות שלילה.
כל מי שערכים אירופאיים במיטבם יקרים לליבו יבחין בוודאי עד כמה הם מנוגדים לשליטתה של ישראל בפלסטינים. בין שלטון החוק לבין אי מתן דין וחשבון אין כל מכנה משותף. אין הלימה בין שוויון לבין ניצול. אם לא תינקט שום פעולה לשם הגנה על ערכים אלו, הם ימשיכו להירמס תחת ההריסות.
לפני זמן לא רב, התאחד העולם למען ההגנה על ערכים אלו כאשר אימץ את החלטת מועצת הביטחון 2334. ההחלטה שבה וביטאה את הקונצנזוס הבינלאומי בדבר אי חוקיותן של ההתנחלויות, וקראה למדינות החברות להבחין בין ישראל לבין שליטתה בשטחים הכבושים. יישום החלטה 2334 הוא צעד הכרחי ראשון בכיוון הנכון. המטרה, בסופו של דבר, היא להציג בפני ישראל בחירה משכנעת: סיימי את הכיבוש, או שאי בתוצאות של המשך היותך לא-דמוקרטיה כובשת. ישראל צריכה לבחור באחת משתי האפשרויות. אין להתיר לה להמשיך ליהנות משני העולמות.
כאשר סופסוף תוצג בפני ישראל בחירה ברורה, יסייע הדבר לשחרר את הפלסטינים מעול הכיבוש – ולשחרר את ישראל מהיותה מדינה כובשת. המציאות אינה משחק סכום אפס: אין מדובר בבחירה בצד אחד על פני משנהו, אלא בבחירת שני הצדדים גם יחד, של הישראלים ושל הפלסטינים, הצד האנושי, הצד הנכון של ההיסטוריה. סיום הכיבוש הוא פרו-פלסטין, הוא פרו-ישראל, הוא מימוש של צדק.
אם דברים אלו מעוררים את מצפונכם, אזי יחדיו נוכל להביא לסיומם של, כפי שאמר פרדריק דאגלס, הפשעים "נגד אלוהים ובני אדם" שהם הכיבוש. לכל אחת ואחד מאיתנו יש כוח. לכן אני קורא לכולנו להכיר בכך שמילים בלבד לא יספיקו. "כוח אינו מוותר על מאומה ללא דרישה. זה לא קרה מעולם ולא יתרחש בעתיד", אמר דאגלס. עכשיו הזמן, סופסוף, לדרוש: סיימו את הכיבוש.
