בת 40 ואם לשניים, תושבת שכונת א-נסר בעזה
אני גרה ברצועת שטח קטנה שנתונה תחת מצור כבר 20 שנה. בגלל המצב הכלכלי הקשה, המלחמות וההסלמות הבלתי פוסקות, עברו עליי הרבה משברים נפשיים ובריאותיים קשים. בכל מלחמה המשבר רק מחריף. במלחמה ב-2008 ("עופרת יצוקה"), אחרי שישראל הפציצה את תחנת הכוח של הרצועה נשארנו בלי חשמל וגם לא היו מים זורמים. מיכל מים של 500 ליטר עלה 100 שקל. ניסינו לחסוך מאוד אבל זה היה קשה. גרנו אז 10 נפשות בבית עם המשפחה של בעלי. הילדים היו קטנים מאוד והתקשו לישון בלילה. הכרחתי אותם לנסות. הייתי סוגרת להם את החלונות וגם את הדלת של חדר השינה שלהם כדי שלא יישמעו את ההפצצות ונשארת ערה בעצמי מרוב שפחדתי עליהם. טילים נחתו גם ממש ליד הבית שלנו.
כשהמלחמה נגמרה הייתי בדיכאון, אבל כשראיתי ושמעתי מה עבר על אנשים אחרים, שהבתים שלהם הופצצו ונשארו בלי בית הבנתי שהמצב שלנו טוב יחסית.
אנחנו, תושבי עזה, לא מספיקים להתאושש ממלחמה אחת ואז מגיעה עוד מלחמה. במלחמה של 2012 פחדתי במיוחד כי הייתי אחרי גירושים והילדים עברו לגור אצל אבא שלהם. הוא גר באזור שבו היה מטה הביטחון של הרצועה ופחדתי עליהם מאוד. ימים שלמים ישבתי ליד החלון והתפללתי שהם לא ייפגעו. באותה תקופה חליתי בדלקת ריאות חריפה, אולי בגלל הגזים הרעילים שנדפו מהטילים. התאשפזתי בבית חולים ומצאו שיש לי דלקת כרונית בסינוסים. הייתי גם במצב נפשי גרוע.
במלחמת 2014 המצב היה אפילו יותר גרוע. המראות של הגופות ושל הבתים ההרוסים ברצועה רק הגבירו את הפחד שלי והייתי בטוחה שתכף יגיע התור שלי. במהלך הפסקת האש נסעתי לאסוף את הילדים שלי מאבא שלהם, וכשפגשתי אותם הם היו מרוסקים נפשית, אבל הם לא בכו. הם היו בהלם וחרדה אחרי שבית ליד הבית של אבא שלהם הופצץ. רק חיבקתי אותם וניסיתי להרגיע אותם, אבל לא הצלחתי שלא לבכות. אני לא אשכח את הרגעים האלה, כשחיבקתי אותם, וכמה קשה הייתה לי המחשבה שאצטרך להחזיר אותם לאבא שלהם. זה הרגיש כמו נטישה. הם היו אצלי כמה ימים ואז היו צריכים לחזור לאבא שלהם. הוא שלח נהג לאסוף אותם והייתי בקשר עם הנהג כל הדרך כדי לוודא שהגיעו בשלום.
חוויתי אז 51 ימים של אימה ופחד שאי אפשר לתאר. כשהמלחמה נגמרה לקחתי את הילדים אליי. הם היו במצב נפשי קשה מאוד ובקושי אכלו. שניהם סבלו מכאבי בטן ומכאבים ברגליים, שהיו כנראה סימפטומים של חרדה.
במלחמה של 2021 רהף כבר גרה איתי, וסעיד עדיין גר עם האבא שלו. רהף הייתה בתיכון אבל לא הייתה מסוגלת לשבת בכיתה ולהתרכז. היא שוב הפסיקה לאכול אז וגם פחדה לישון לבד בחדר שלה בגלל שהחלון פנה לכביש. הנחתי מזרנים על הרצפה בסלון וישנו אחת ליד השנייה, ביחד עם ההורים שלי שגרים איתנו. רהף רעדה לילות שלמים והחזיקה לי את היד. היא גם דאגה מאוד לאחיה סעיד, ועקבה כל הלילה אחרי החדשות בטלפון כדי לוודא שהוא בסדר. בגלל שהורים שלי כבר מבוגרים, אני הייתי אחראית לקניות ובכל פעם שיצאתי מהבית, רהף הייתה נכנסת ללחץ.
בחג עיד אל-פיטר של אותה שנה הפחד, הצער והתחושה של דיכוי והשפלה האפילו על שמחת החג.
אפילו בין מלחמה למלחמה אין באמת תקופה של שקט. עד שאנחנו מתאוששים מההלם, כבר נוחת עלינו עוד אחד. הלם רודף הלם. איבדתי כבר שתי חברות. אחת נהרגה במלחמה של 2014, והשנייה במלחמה של 2021. הייתי מדוכאת כל-כך שהיו רגעים שכבר קיוויתי שיפציצו גם אותנו ונגמור עם זה. מאסנו בחיים האלה ולפעמים אני מרגישה שהמוות עדיף. אותה מלחמה ואותו פחד בכל פעם מחדש. עזה שינתה את פניה לגמרי. הכבישים, הבניינים, שום דבר לא נשאר כמו שהיה. וכל הזיכרונות הטובים שהיו לי כבר נגוזו.
אחרי כל מלחמה אני לוקחת כדורי שינה במשך יומיים שלושה, כדי להיפטר מרעש המטוסים שממשיך לזמזם לי בראש, מהצער ומהלחץ. המצב הנפשי שלנו מדרדר דווקא כשהמלחמה מסתיימת. אנחנו נשארים עם פחד, מתח ודיכאון. בכל פעם שאנחנו שומעים מטוסי תצפית ישראליים בשמי עזה, כל התחושות האלה מתעוררות שוב, וההרגשה היא שהם מתריעים על עוד מלחמה. אנחנו כל הזמן דרוכים נפשית, במיוחד כשהצבא הישראלי מאיים להתקיף את הרצועה. הלכתי לפסיכולוג בגלל חוסר השינה והירידה בתיאבון או לפעמים דווקא אכילת היתר מרוב הלחץ. הוא המליץ לי לקחת תרופות נוגדות דיכאון ועכשיו אני לוקחת פרוזק כבר חמש שנים.
גם ההסלמות הקצרות, של יום-יומיים, הן חוויות נוראיות. בכל פעם חוזרים על עצמם אותו תסריט ואותן מחזות. נסיבות החיים שלנו קשות מאוד גם ככה, וכשיש הסלמה או מלחמה החיים הופכים בלתי נסבלים.
השנה, בזמן המלחמה, רהף וסעיד היו שניהם אצלי וזה היה בתקופת בחינות הבגרות שלו. מרוב פחד הוא לא היה מסוגל לישון בחדר שלו ובא לישון איתי. גם רהף ישנה איתי. היא הייתה חולה. היה לה איזה חיידק בקיבה וחום גבוה. היא לא הייתה מסוגלת לאכול כלום. שניהם היו מבוהלים מאוד. רהף לומדת פסיכולוגיה באוניברסיטה, והיא אמורה להתמודד לבד, אבל קשה לשלוט בתחושות של פחד ואימה. כשנאלצתי לצאת מהבית והם נשארו ידעתי שהם לא בטוחים. אין באמת מקום בטוח או מוגן בעזה בזמן מלחמה.
* העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-3.7.23.