הפרמדיק מועין אבו אל-עיש

בן 59 ואב לארבע בנות ושלושה בנים, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, סיפר על התקפות על בית החולים אל-עוודה שבו עבד, על הפגזת אמבולנס שבו העביר מטופלים לבית החולים כמאל עדוואן ב-18.10.24 ועל עקירתו למחנה הפליטים א-שאטי

אני פרמדיק בבית החולים אל-עוודה בג'באליא, ואחראי על עזרה ראשונה ופינוי בצפון רצועת עזה. בתחילת המלחמה המשפחה שלי עקרה ממחנה הפליטים ג'באליא לבית של הבת שלי במחנה הפליטים א-שאטי, במערב העיר עזה. אני נשארתי בג'באליא והמשכתי בעבודה שלי.

מאז תחילת המלחמה לא הפסקנו לעבוד. באל-עוודה מקבלים לרוב מקרים פשוטים יחסית ונותנים להם טיפול רפואי בסיסי. את מי שצריך טיפול מורכב יותר אנחנו מעבירים לבתי חולים אחרים בצפון הרצועה. העברנו לבתי החולים כמאל עדוואן והאינדונזי ילדים פצועים, יולדות שצפוי היה שהתינוקות שלהם יצטרכו אינקובטור, ומקרים אחרים. את רוב העבודה בשטח אנחנו משאירים לעמותת הסהר האדום הפלסטיני, אבל כשמישהו נפגע או צריך טיפול קרוב אלינו אנחנו מפנים.

ב-18 לדצמבר 2023, הצבא הישראלי כיתר את בית החולים אל-עוודה ועצר כמה רופאים ואנשי צוות: מנהל בית החולים, ד"ר אחמד מהנא, נהג האמבולנס ח'אלד אבו סעדה, אחראי כוח האדם והביטחון איאד אבו שרח' והאח איבראהים פודה. כולם עצורים עד היום. הצבא עצר גם כמה חולים, אבל אין לי את השמות שלהם.

המצור על בית החולים נמשך בערך עשרים יום ובמהלכו הישראלים ירו עלינו אש חיה, וכמה פעמים הפגיזו את בית החולים. אחת מההתקפות הייתה זמן קצר אחרי תחילת המצור. הישראלים ירו פגז לקומה השלישית של בית החולים, שם היה המטה של עמותת רופאים ללא גבולות והרגו שלושה רופאים: מחמוד אבו נג'ילה, זיאד א-תתרי, אחמד א-סחאר.

בהתקפה אחרת, של ירי צלפים, נהרגו ארבעה אנשים: אשרף אבו דר'יים, פרמידק מתנדב מוחמד אבו עוכל, עובד תחזוקה, עאידה אבו-נסר, עובדת תחזוקה, ואזרח שגר באוהל עקורים ליד בית החולים. צלפו בו כשהוא היה בין האוהלים לבית החולים והגופה שלו נשארה שם יומיים עד שהמשפחה שלו הצליחה לקחת אותה לקבורה.

במאי 2024 הצבא שוב פלש למחנה וכיתר את בית החולים. הפעם המצור נמשך חמישה ימים. הימים האלה היו מהקשים ביותר שעברו עלינו. החיילים נכנסו לבית החולים, עשו עלינו חיפוש, צילמו אותנו, לקחו את תעודות הזהות שלנו לבידוק, הורו לנו לצאת מבית החולים כשאנחנו מניפים דגל לבן. לפני שיצאנו, הם העמידו אותנו מול מצלמות והורו לנו להתפשט. הם צילמו אותנו מתפשטים ותוך כדי כך תשאלו אותנו: מה שמך, במה אתה עובד, ומי נמצא בתוך בית החולים. הם השאירו בבית החולים רק כמה פצועים וחלק מהצוות הרפואי, כדי לטפל בהם. כל האמבולנסים נפגעו מאש חיה או מפגזי ארטילריה.

יצאנו מבית החולים והלכנו ברגל, לפי פקודות הצבא לאזור אל-פאלוג'ה במערב המחנה. הם אמרו לנו שהחיילים שנמצאים בטנקים בדרך יודעים שהחיילים הוציאו אותנו מבית החולים.

רק אחרי שהפעילות הצבאית בג'באליא הסתיימה, חזרתי לעבודה שלי בבית החולים.

ב-6.10.24 הצבא פלש לצפון העיר עזה. בזמן הפלישה הם הפציצו בלוק מגורים של כמה משפחות ליד בית החולים. 24 אנשים נהרגו, ורבים נפצעו. את הגופות פנינו לחצר של בית החולים ורצינו לקבור אותן שם, אבל בגלל המצור ההדוק על בית החולים לא יכולנו, זה היה מסוכן מדי. שמרנו על הגופות מפני הכלבים והחתולים עד שהתאפשר לנו להעביר אותן לבית החולים כמאל עדוואן. סיכמנו את זה עם ההנהלה שם, ואז אני ואחד העמיתים שלי הכנסנו את הגופות לשני כלי-רכב ולקחנו אותן לשם. צוות בית החולים מצא להם מקום קבורה באזור השוק בעיר בית לאהייא.

אחר כך חזרנו לאל-עוודה בדרך אחרת, שחשבנו שתהיה יותר בטוחה. אבל בדרך נתקלנו בטנקים וסוללות חול, והדרך הייתה מסוכנת מאוד. בקושי הצלחנו להגיע.

באותו יום החלטתי לא לצאת שוב מבית החולים, בגלל הסכנה בחוץ. כל הרחובות היו חסומים, הטנקים היו קרובים אלינו ואנחנו היינו חשופים לירי.

ב-19.10.24 היו בבית החולים כמה מקרים שנזקקו להמשך טיפול בבתי חולים אחרים, ביניהם יולדת ותינוק שהיה צריך להעביר ביחד עם המלווה שלה לבית החולים כמאל עדוואן (מרחק של פחות מקילומטר). מנהל בית החולים ביקש שאני אעביר אותם, אבל אני סירבתי כי פחדתי מהמצב המסוכן בדרכים. אמרתי שאני מוכן לצאת רק אם יש תיאום עם הצבא, אבל הוא אמר לי: "שאלתי נהג אמבולנס שהגיע מבית החולים כמאל עדוואן והוא אמר שהדרך פנויה. שאפשר להגיד שהמצב סביר". הוא אמר לי גם שהצלת חיי אדם היא הדבר הכי חשוב.

הבאתי את האמבולנס. היינו שלושה אמבולנסים וצוות בית החולים החליט את מי להעביר והכניס לכל אחד מהם קבוצה של חולים ופצועים. באמבולנס שלי היו תשעה אנשים: אישה והבת שלה, ילד פצוע עם אבא שלו, אישה עם התינוק שלה, ויולדת עם התינוק שלה והמלווה שלה. בכל אחד משני האמבולנסים האחרים היו שבעה או שמונה פצועים.

לבשתי אפוד וקסדה, ויצאנו מבית החולים בסביבות 15:30, כשאמבולנס אחד נוסע לפניי ואחד אחריי. כשכבר היינו קרובים לבית החולים כמאל עדוואן, הצבא ירה פתאום פגז שפגע בחלק האחור של האמבולנס שלי. היה פיצוץ חזק מאוד והרגשתי כאילו האמבולנס עף באוויר. האוזניים שלי צלצלו והרגשתי כאילו שאיבדתי את השמיעה. התחלתי לבדוק את הגוף שלי, לראות אם נפגעתי, אם אני מדמם מאיפשהו. כל מי שהיה באמבולנס צרח.

ירדתי לבדוק את מצב האנשים שהובלתי באמבולנס, וראיתי שאחת הנשים גוססת, היא ממש נשמה את נשימותיה האחרונות. לא יכולתי לעשות למענה כלום. שני האמבולנסים האחרים עזבו אותנו וברחו מהמקום. הם חשבו שכולנו נהרגנו, כי הפגז פגע ישירות באמבולנס שלנו.

אחר כך התחילו לירות עלינו בעוצמה רבה, אז ברחתי משם יחד עם הילד הפצוע ואבא שלו ואחת הנשים והבת שלה. התחבאנו בתוך איזה מחסן. האישה האחרת והבת שלה ברחו לכיוון בית החולים כמאל עדוואן. שתי הנשים הנוספות והתינוק נשארו בתוך האמבולנס.

התקשרתי מהמחסן לנהגים האחרים והודעתי להם שאני בסדר. אחרי רבע שעה הגיעו אלינו שני אמבולנסים, אבל ברגע שהם הגיעו, הישראלים ירו גם עליהם פגז. רצה אלוהים, והם ניצלו. אחד משני האמבולנסים ברח מהמקום, ואני והפרמדיק שאיתי הכנסנו את הפצועים לאמבולנס השני אבל לא הספקנו להעביר את כולם ונאלצנו לברוח משם. הנשים והתינוק נשארו בתוך האמבולנס שנפגע.

כשהגענו לבית החולים כמאל עדוואן סיפרתי לרופאים ולצוות מה קרה, ואמרתי להם שהשארתי מאחור שתי נשים ותינוק באמבולנס. הם התקשרו לצלב האדום, אבל התשובה הייתה שאין מה לעשות.

מאוחר יותר הגיע לבית החולים בחור שעבר במקום שבו הופצץ האמבולנס. הוא אמר לנו ששמע מתוך האמבולנס בכי של תינוק קטן. בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. חשבתי הרבה על התינוק, שצריך להגיע אליו ולהציל אותו, אבל פחדתי על עצמי ועל העמיתים שלי.

למחרת לפנות בוקר, 20.10.24, בסביבות 2:30, התקבלה בבית החולים הודעה על הפצצת בית משפחת אל-בורעי במחנה הפליטים ג'באליא, קרוב למקום שבו נשאר האמבולנס. יצאנו באמבולנסים לבית משפחת אל-בורעי וכשהגענו מצאנו שם שני פצועים ושניים או שלושה הרוגים. לקחנו את הפצועים והמתים באמבולנס, ובדרך חזרה עצרנו ליד האמבולנס.

מצאתי את התינוק בוכה בתוך האמבולנס. הייתה שם גם גופה של אחת הנשים והגופה של האישה השנייה הייתה בחוץ. כלבים טרפו את שתיהן והוא ניצל איכשהו.

לקחנו את התינוק והגופות והמשכנו לבית החולים כמאל עדוואן. התינוק הועבר לפגייה בבית החולים כמאל עדוואן. מצבו הבריאותי היה טוב. בחסד אלוהים, הכלבים לא הגיעו אליו. הודענו למשפחה שלו.

אנחנו נשארנו תקועים בבית החולים כמאל עדוואן. לא יכולנו להגיע בחזרה לאל-עוודה, כי המצב היה קשה ומסוכן, וקוואדקופטרים [כתב"מים] ירו בכל מה שזז. אחרי כמה ימים, ב-27.12.24, הצבא פלש לכמאל עדוואן ועצר את ד"ר חוסאם אבו ספייה. קוואדקופטר כרזו והורו לנוכחים בבית החולים לצאת לחצר, נשים לחוד וגברים לחוד.

הם הורו לד"ר חוסאם אבו ספייה להוציא מבית החולים את כל הצוות הרפואי והפרמדיקים, אבל הוא סירב כי בבית החולים היו פצועים וחולים שהיו זקוקים לטיפול שלהם. אחר כך הישראלים אמרו שאפשר להשאיר רק את הנשים שבצוות, אבל הגברים חייבים לצאת.

הצבא הורה לנו להוריד את הבגדים שלנו, חוץ מהתחתונים , וללכת למחנה של הצבא במזרח מחנה הפליטים ג'באליא. היינו בערך שלושים, או חמישים גברים והלכנו ככה, לא הרשו לנו להתלבש בחזרה. כשהגענו, החיילים אמרו לנו "תשליכו את הבגדים שלכם לצד, וגשו למצלמה בקבוצות של חמישה".

הם עצרו חלק, והושיבו את השאר, כולל אותי, ליד ג'יפ של הצבא. אחרי שסיימו לצלם את כולם ולבדוק אותם, אחד הקצינים אמר לנו: "קחו את הבגדים שלכם ולכו לכביש סלאח א-דין, ומשם לכיוון מערב עזה". חייל אחד סירב לתת לנו את הבגדים. אמרתי לו שהקצין אמר לנו "קחו את הבגדים שלכם", ואז החייל הצמיד את הנשק שלו לראש שלי.

כולנו נאלצנו להשאיר מאחור את הבגדים, תעודות הזהות, הכסף, הטלפונים, והמסמכים שלנו, וללכת משם ברגל. בדרך מצאנו בגדים שאנשים השאירו. אני מצאתי חולצה ומכנסי נשים, וזה מה שלבשתי.

אחר כך עלינו על עגלה רתומה לחמור והגענו לצומת אל-קרם, מזרחית לעיירה ג'באליא. שם המתינו לנו אמבולנסים. הם הביאו לנו אוכל, מים ובגדים. משם לקחו אותי למחנה הפליטים א-שאטי, לבית של הבת שלי שבו הייתה שאר המשפחה שלי.

אני עדיין עובד. פתחנו מרכזים ונקודות למתן שירותים רפואיים, אבל בלי אמבולנסים. יש רק אמבולנס אחד, בשביל להעביר משלוחים של תרופות וציוד לבתי החולים.

שאר הפרמדיקים שהיו איתי כשהאמבולנס הופצץ כולם בסדר וממשיכים לעבוד.

* העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.1.25