תחקירן בצלם, בן 44, אב לארבעה, תושב שכונת א-רימאל בעיר עזה, 14.10.23
ביום שבת, 7.10.23, כשאני, אשתי והילדים שלנו ישנו בבית של ההורים שלי ברפיח, התעוררתי מהפצצות. בהתחלה חשבתי שלא שמעתי נכון אבל מהר מאוד התברר לי כי יש הפצצות ישראליות אחרי שחמושים נכנסו לערים ישראליות . לקחנו מייד את הילדים שלנו ונסענו לדירה שלנו בשכונת א-רימאל, בעיר עזה. זו הייתה שכונה שקטה ובטוחה.
אני ואשתי הכנו תיק עם מסמכים שלנו ובגדים לנו ולשלשות הבנות ולבן שלנו. קניתי קצת מוצרי מזון ואז התיישבתי לעקוב אחרי החדשות. למחרת התחילו ההפצצות והיינו מאוד מודאגים. חששנו שהאזור שלנו יופצץ כל רגע. בכל פעם ששמענו הפצצות נחרדנו. הפציצו כל הזמן והמצב היה קשה. אנחנו והילדים היינו מתוחים מאוד. כולנו היינו בחרדה.
היום הפך ללילה – אבל ישנו מעט מאוד. בכל פעם שהנחנו את הראש מייד התעוררנו מרעש של מטוסים ומהפצצות. בכל פעם קמנו כדי לוודא שזה לא לידנו. שהבניין שלנו לא נפגע. שאף אחד לא נפצע. שמנו כמה מזרונים באמצע הסלון- רחוק מהחלונות כי פחדנו שניפגע מרסיסים.
בינתיים כבר התחיל להגיע מידע חלקי על הדברים הקשים והמזעזעים שהתברר שהחמושים עשו בישראל. על הפגיעה באזרחים ובילדים.
ביום השלישי הצבא הישראלי הזהיר אותנו שהולכים להפציץ את מגדל פלסטין, בניין של 14 קומות שיש בו דירות, משרדים ומרפאות ונמצא במרחק של מאה מטרים מהבית שלנו. יצאן כולנו מהדירה ועמדנו בחדר המדרגות ביחד עם השכנים. הם הפציצו את המגדל ולדירה שלנו נגרמו נזקים. גם המכונית שלנו נפגעה.
אחרי ההפצצה חזרנו לדירה אבל כל היום שמענו הפצצות והיום עבר עלינו בפחד. כשהתקרב הלילה פחדנו עוד יותר. הרגשנו חשופים והיינו לחוצים מאוד. זה היה לילה ארוך, וכל הזמן שמענו הפצצות ודיווחים על בתים שהופצצו ואנשים שנהרגו בבתים שלהם. בכל פעם ששמענו על משפחה שנהרגה החרדה שלנו גברה. ניסיתי להרגיע את אשתי והילדים, שפחדו מאוד.
נשארנו בבית עד שהצבא התקשר לשכנים והורה לכולנו לעזוב. כל תושבי השכונה קיבלו הוראה להתפנות. לא ידענו מה לעשות. חשבנו והתלבטנו בינינו ובסוף החלטנו כולנו ביחד שצריך לצאת. עזבנו בקושי עצום את הדירה שלנו, שבנינו בעבודה קשה והשקענו בה את כל החיים שלנו. פחדנו שלא נחזור לראות אותה. אבל פחדנו אפילו יותר על החיים של הילדים ושלנו.
כל משפחה בבניין התפנתה למקום אחר. אני והמשפחה הלכנו לבית של אח שלי, פתחי, בשכונת תל אל-הווא, במרחק של בערך קילומטר מהבית שלנו.
בערך רבע שעה אחרי שיצאנו מהבית, הצבא הפציץ את השכונה שלנו. שיטחו אותה לגמרי. א-רימאל נחשבה לשכונה הכי בטוחה, מודרנית ושלווה במרכז עזה. גרו בה ביחד מוסלמים ונוצרים. היו דירות ווילות מפוארות. כולם תמיד ברחו אליה במלחמות כי היא נחשבה הכי בטוחה. ועכשיו הפציצו אותה והפכו אותה לעיי חורבות.
למחרת חזרתי לשכונה כדי לבדוק מה קרה לבית שלנו. בגלל ההריסות היה קשה להגיע. הכבישים היו חסומים וגם הכניסה לבניין הייתה חסומה בהריסות. נכנסתי לדירה ומצאתי נזק רב. עמדתי שם רגע והתאבלתי על הבית שהיה לנו. אבל לא יכולתי להישאר הרבה כי פחדתי שתהיה עוד הפצצה. פגשתי את השכנים שלי שגם באו לראות תמה קרה לבתים שלהם. כולם היו בהלם והתאבלו על הדירות שהפכו לחורבות. עמדנו ברחובות בין ההריסות והרחנו את העשן של הירי.
חזרתי לדירה של פתחי. אבל המצב המשיך להיות מסוכן וכל הזמן שמענו מטוסים והפצצות. פחדנו פחד מוות. בכל פעם שהפציצו היינו בטוחים שהגיע התור שלנו. נשארנו ככה כמה ימים, בלי חשמל ועם מעט מאוד מים. היה מסוכן לצאת מהבית והכבישים היו הרוסים.
ביום חמישי 12.10.23, בסביבות השעה 19:00, שמענו דיבורים ברחוב מתחתנו. ניגשנו לחלון וראינו אנשים מבוגרים, נשים וילדים סוחבים תיקים וחפצים ובורחים מהשכונה. שאלנו אותם מה קרה ולאן הם הולכים והם ענו שהם ברחו משכונה לשכונה ועכשיו הודיעו שיפציצו גם את השכונה הזאת. לקחנו כל מה שארזנו וירדנו לרחוב. עמדנו בפתח הבניין. הנשים והילדים רעדו מפחד. לא ידענו לאן ללכת ופחדנו שכל רגע יפציצו אותנו. היה חושך ושמענו מטוסים בשמים והפצצות. עמדנו בפתח הבניין ולא ידענו לאן ללכת. כל אחד מציע מקום אחר. פשוט עמדנו שם ככה כמה שעות ולא ידענו לאן ללכת ומה לעשות. ואז חזרנו פנימה והתיישבנו על המדרגות. נשארנו שם עד הבוקר והיינו בטוחים שזה הלילה האחרון שלנו. זה היה לילה קשה מאוד.
בבוקר חזרנו לדירה של פתחי ונשארנו שם עד שביום שבת, 13.10.23 הצבא הודיע שכל תושבי צפון הרצועה חייבים לעבור לאזור ואדי עזה. התלבטנו שוב. לא ידענו אם לעזוב ומה לעשות. אחרי כמה שעות של התלבטות לקחנו את הדברים שלנו וחזרנו לבית של ההורים שלי ברפיח. אחי פתחי והמשפחה שלו נסעו לבית של המשפחה של אשתו בח'אן יונס.
נסענו דרך רחוב סלאח א-דין, שהוא הכביש הראשי שמותר לנסוע בו. הדרך הייתה קשה בגלל שחלק ממנה הייתה חסומה בהריסות והיה הרבה אנשים שנסעו בכל סוגי כלי הרכב, מכוניות, משאיות והרבה אנשים הלכו ברגל. זה היה מראה קשה מאוד. לראות את כל האנשים האלה בורחים לדרום לפי ההוראה של ישראל כשהם מפוחדים, היה מראה קשה.
ניסיתי לצלם אבל לא ממש הצלחתי.
כשהגענו לבית המשפחה היו שם האחיות שלי ובני הזוג והילדים. לא היה חשמל ואין מים ואין אינטרנט. המצב קשה מאוד.