בן 32 ואב לשניים, תושב העיר עזה שעקר לאזור אל-מוואסי ב'חאן יונס בהוראת הצבא, סיפר על היום שבו הפציץ הצבא את מחנה העקורים והרג קרוב ל-100 בני אדם:
עד המלחמה באוקטובר 2023, גרתי עם אשתי ושני הילדים שלנו, זיין, כיום בן שנתיים וחצי, ומאלכ, כיום בן עשרה חודשים, בדירה קטנה בשכירות. עבדתי כנהג הסעות ולמרות שהמשכורת שלי הייתה נמוכה, הצלחתי לפרנס את המשפחה שלי ולשלם דמי שכירות.
כשפרצה המלחמה, מאלכ היה רק בן ארבעה ימים. כשההפצצות התעצמו עברנו לאזור אל-איסכאן אל-אבייד בשכונת תל א-סולטאן בעיר רפיח. הקמנו אוהל קטן ועברנו בו חורף קשה מאוד, בקור העז וברוחות החזקות. האוהל היה ברחוב. הרגשנו שאין לנו מחסה, שאנחנו ממש ישנים ברחוב. היינו שומעים את הקולות של העוברים והשבים ואת תנועת כלי הרכב כאילו הם באוהל, וגם הם היו שומעים אותנו.
כל הזמן סבלנו מהצפיפות, מהרעש ומעשן המדורות שמילא את האזור, כי אנחנו וכל העקורים האחרים בישלנו, אפינו, והכנו תה על מדורות. אשתי גם חיממה ככה את המים בשביל הפורמולה של מאלכ התינוק. העשן היה גורם לנו לכאבי ראש וקשיי נשימה. גם הדלקת המדורה הייתה משימה לא פשוטה כי התקשינו להשיג עצים להסקה.
חיינו בתנאים קשים ביותר. התקשינו גם להשיג אוכל ומים, כי המחירים עלו והופקעו בצורה לא נורמלית. לפעמים הצלחתי לעבוד כנהג מונית תמורת שכר זעום של 30-20 שקלים למשמרת, רק כדי שאוכל לספק מזון למשפחה. כל הזמן אכלנו רק מקופסאות שימורים, כי זה מה שיכולנו להשיג.
ב-7.5.24, אחרי שהצבא הישראלי פלש לעיר רפיח, פרקנו את האוהל שלנו, ארזנו את החפצים וברחנו לאזור ח'אן יונס. הקמנו שם את האוהל מחדש באזור אל-מוואסי, ברחוב שמחבר בין כביש החוף לאוניברסיטת אל-אקצה.
עברנו לאזור הזה לפי הוראה של הצבא הישראלי, שטען שהוא בטוח. וידוע שהמוני אנשים עקרו לאזור הזה - נשים, זקנים, ילדים קטנים, כל המשפחות שנעקרו מרפיח אחרי פלישת הצבא. כמות העקורים שהייתה באוזר הייתה בלתי סבירה לחלוטין, השכל האנושי לא מסוגל לתפוס את זה. כולם עקרו לח'אן יונס. האוהלים שלנו היו באזור של שוק רחוב א-נוס, שעדיין פעל.
ביום שבת, 13.7.24, בשעה 10:30 בבוקר, אני ואבא שלי עשינו קניות - קצת קופסאות שימורים ומה שניתן היה להשיג בבסטות בשבילי ובשביל אשתי והילדים. ואז שמעתי פיצוץ אדיר, מחריד. זה היה רק במרחק של 300 מטר מאיתנו. ענן ענק כיסה את כל השמיים, ועוצמת הפיצוץ הייתה כזו שבחיים לא שמעתי, גם לא במהלך המלחמה כולה.
אחר-כך התחילו עוד פיצוצים רצופים וממש מחרידים, שהיו קרובים יותר אלינו. התחלנו לברוח מהרחוב. אני ואבא שלי התחבאנו מאחורי תלולית חול קטנה ונשכבנו על האדמה, כדי להתגונן מפני הטילים והרסיסים שנפלו סביבנו.
פתאום, נוצרה חגורת אש אדירה כשנורו כמה טילים ברצף על האוהלים של העקורים. לא האמנו למה שקורה מול העיניים שלנו. זה נראה כמו אחרית הימים. אני חושב שנפלו שמונה טילים ברצף! השמיים התכסו לחלוטין בעננים, אבק ועפר. אנשים התחילו לרוץ לכל הכיוונים.
פתאום, מטוסי הקרב חזרו והתחילו להפציץ את כלי-הרכב ברחוב, אלה שהיו בתנועה ואלה שחנו. נשבע לך שראיתי גופות עפות באוויר. נשבע שראיתי גברים, נשים וילדים שגופותיהם נקרעו לגזרים, חלקם שרופות, חלקן חתוכות לשניים, והיו אנשים שפיסות מהבשר שלהם עפו לכל עבר ברחוב.
אנחנו קפאנו מול הזוועה שראינו ולא יכולנו לעשות כלום. אבל זה לא נגמר בזה. ברגע שהפציצו, הגיעה קבוצה גדולה של קוואדקופטרים (רחפנים) והם התחילו לירות במקלעים בעקורים, בכל מי שזז ברחוב. הם כיוונו ישר לראש של אנשים. רוב האנשים שעבדו בשוק נהרגו, אנשים שישבו מאחורי הדוכנים שלהם ובחנויות שלהם. המקלעים פגעו בנשים שהתחבאו מאחורי הרכבים, בנשים שברחו בריצה לכיוון הים. אף אחת מהן לא ניצלה. מלא גופות היו מוטלות ברחוב.
באותו רגע בדיוק הגיעו גם אמבולנסים ורכבים של כוחות ההגנה האזרחית, ואנחנו התחלנו לרוץ אליהם כדי להתחבא מאחוריהם. ואז, מטוסי הכיבוש התחילו לירות ליד רכבי ההגנה האזרחית כדי למנוע מהם לחלץ את הפצועים שהיו המוטלים על האדמה, וחלקם קראו לעזרה. ראיתי את אנשי ההגנה האזרחית נפגעים גם הם מהירי ונפלים ברחוב. אני ועוד כמה אנשים התחלנו לפנות פצועים למקומות יותר בטוחים.
אחרי שזרעו מוות במשך חצי שעה, נפסקו ההפצצות והירי וענן האבק והעשן הגדול התרומם גבוה יותר והתחיל להתפזר. התחלנו לראות קצת יותר טוב. ראינו בורות גדולים בין אוהלי העקורים, קרעי גופות פזורים, גופות שנקברו מתחת לחול מעוצמת ההפצצות.
התחלנו לחלץ פצועים, כמה שיכולנו. לחלק מהם נכרתו הידיים ולאחרים הרגליים. היו שם לפחות 100 פצועים. חלק מהפצועים שחילצנו מתו לנו בין הידיים. כשנכנסנו לבדוק בתוך האוהלים שנותרו במקום ראינו שהם מלאים גופות, רובן של נשים וילדים.
מה שראינו ביום ההוא, בשעה ההיא, היה כמו התגלמות של השיגעון. דבר בלתי נתפס. זה היה כאילו נופלים עלינו לאדמה חלקים של הגיהינום. אי אפשר ממש לתאר את זה, כי השפה נאלמת, לא תכיל את המראות הנוראיים שהיינו עדים להם. מה שאני מתאר זה רק חלק קטן מהזוועה שהתרחשה.
אחרי האירוע הזה, ואחרי שהפציצו מקום כזה שאמור היה להיות בטוח והיו בו כל-כך הרבה עקורים, ילדים ונשים, אני מבין שלא נשאר לנו מקום לעקור אליו. לא נותר לנו כוח לשאת את הזוועות שנוחתות עלינו. אנחנו נהרגים, ומי שניצלים ממוות מוטחים לכל עבר ולא מוצאים מקום בטוח להירגע בו. המוות רודף אותנו. היינו עלולים להיפגע ביום ההוא, למרות שאין לנו שום קשר לשום ארגון.
אני חי עכשיו בפחד כל הזמן. מצפה בכל רגע שיפציצו את האוהלים שלנו, שיפציצו אותי ואת המשפחה שלי. בינתיים אנחנו ממשיכים באותם חיים: עדיין גרים באוהל, מדליקים מדורות, אוכלים אוכל לא בריא, סובלים מחום כבד, מזבובים ומחרקים, מהתוהו ובוהו שנוצר פה ומהפחד הבלתי פוסק מההפצצות והמלחמה בכלל. המתח והלחץ הנפשי המתמיד מתישים אותנו וגוזלים מאיתנו את כל הכוחות.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-20.7.24