בן 39 ואב לשישה, תושב העיר עזה, סיפר על הסבל ועל מאבק ההישרדות במלחמה, על אובדן משפחת אחיו, פציעתו ופציעת בני משפחתו בהפצצה, ועל הניסיון למצוא טיפול ראוי לבתו בת החמש שרגלה נכרתה
עד המלחמה גרתי עם אשתי והילדים שלנו, תאלא, בת 13, שהד, בת 12, סומייה, בת 11, דועאא, בת תשע, מלכ, בת חמש וחמדי בן שלוש בבניין בן שלוש קומות בשכונת א-תופאח בעיר עזה. בדירות אחרות בבניין גרו ההורים שלי ושני האחים שלי מחמוד ואיבראהים, עם המשפחות שלהם.
בתחילת חודש אוקטובר 2023, ההורים שלי נסעו לעומרה [חאג' מקוצר] במכה. המצב היה רגיל עד השבעה לאוקטובר 2023, אז הכל השתנה. ההפצצות החלו מהר מאוד בכל מקום, מצפון ועד דרום, והמצב הסלים והדרדר.
בסוף אוקטובר הצבא פיזר כרוזים והורה לנו לפנות את שכונת א-תופאח. התאספנו, המשפחה שלי והמשפחות של האחים שלי איבראהים ומחמוד, בערך 16 בני אדם, והתכוננו לעזוב. בהתחלה הלכנו לבית של דוד מצד אמא באזור א-סחאבה במזרח העיר עזה ונשארנו אצלו 15 יום, ומשם עברנו לבית של קרובי משפחה באזור אל-ר'פרי בעיר עזה. במהלך התקופה הזו המטוסים הפציצו את כל הרחובות שליד הבית, והקיפו את האזור בחגורת אש מבהילה. שמענו צעקות ובכי של נשים וילדים שנלכדו מתחת להריסות, אבל פחדנו שאם נתקרב יפציצו גם אותנו.
לאחר שהייתה פשיטה נוספת של הצבא על אזור א-תופאח, שנמשכה בערך 15 יום, חזרנו לבית שלנו שם. מצאנו שהצבא הרס את האזור שלנו כמעט לגמרי. הבתים והרחובות שוטחו והיו כמו מגרש עפר, שדומה יותר למדבר. הבית שלנו נהרס חלקית. נשארנו בו והצטרפו אלינו עוד אנשים. היינו קרוב ל-30 בני אדם.
בתקופה הזאת שרר רעב כבד והאכלנו את הילדים שלנו בלחם שאפינו מזרעים שנועדו לשמש מזון ליונים, משעורה וממספוא אחר של בהמות, שטחנו. גם הסתכנו והגענו לכיכר א-נאבולסי כדי להשיג קמח וחבילות אוכל שהיו מצניחים שם מדי פעם. הרבה אנשים מתו בשביל להביא פת לחם, להשביע את הרעב של ילדיהם.
ב-10.7.24 הצבא שוב פלש לאזור שלנו. לא יצאנו מהבית וב-15.7.24 בשעה 2:00 לפנות בוקר, מטוסים הפציצו את הבית שלנו בזמן שישנו. בהפצצה נהרגו אחי איבראהים, בן 29, אשתו סאלי ח'דר סובחי יאסין, בת 21, הבן שלהם חמדי, בן שנתיים, והבת התינוקת שלהם מאסה, בת 4 חודשים, שנולדה במהלך המלחמה המחרידה הזאת. הגופות שלהם נקרעו לגזרים שנהדפו עד לגגות בתים סמוכים. אני נפצעתי קשה בכל הגוף ובבטן, ועברתי כמה ניתוחים. נפצעו גם אשתי, כל הבנות שלי, אחי מחמוד ובני המשפחה שלו. הגענו לבית החולים אל-מעמדאני (אל-אהלי), שנמצא במרחק של בערך שני קילומטרים מדרום לאזור שלנו, בסביבות 3:00 לפנות בוקר. שכבנו שם כמה שעות על הרצפה בלי לקבל שום טיפול כי פינו לשם הרבה הרוגים ופצועים, הרבה מעבר לקיבולת של בית החולים. בתשע בבוקר הרופאים נאלצו לכרות את הרגל של הבת שלי מלכ בת החמש, כי היא הייתה במצב מסוכן מאוד.
כעבור שבועיים יצאנו מבית החולים וחזרנו לבית שלנו בשכונת א-תופאח. המשכנו לסבול מהפצצות בלתי פוסקות באזור והיו גם פלישות חוזרות ונשנות לאזורים שממזרח לבית שלנו. ראינו את המוות מול העיניים, שוב ושוב. בכל יום נורו פגזים באזור וקוואדקופטרים וצלפים של הצבא ירו על עבר חלונות הבתים. זה נמשך ככה עד להכרזה על הפסקת האש ב-19.1.25.
מיד כשנפסקה הלחימה, ולו לכמה חודשים, התחלתי לחפש תרופות וטיפולים לבת שלי מלכ. מצבה הידרדר ונעשה מסוכן, קטנה שלי. היא הייתה זקוקה לעוד כמה ניתוחים שאי אפשר לבצע ברצועה. הצלחתי להשיג עבורה הפניה לטיפול בחו"ל, אבל לא יכולתי להוציא אותה מהרצועה בגלל המצור ההרמטי שצבא הכיבוש הטיל עלינו. מה היא פשעה ילדתי הקטנה שגם רגלה תיכרת וגם תישלל זכותה לקבל טיפול ותרופות?
אני קורא לכל מי שיכול, לעזור לנו לקבל טיפול לקטנה שלי, החפה מכל פשע, והתקנה של פרוטזה. מה היא כבר רוצה? מה הילדים שלי רוצים? לחיות בשלום ובבטחה, בלי הפצצות והרג. לחיות בכבוד וליהנות מהילדות שלהם, כמו ילדים בכל העולם. לחזור לספסל הלימודים, אחרי כל חודשי הלימוד שהפסידו. בתי הספר הפכו למחנות עקורים וממילא בתוך ההפצצות, הפחד והרעב, להתרכז וללמוד אי אפשר. אנחנו והילדים הגדולים עסוקים כל הזמן בהישרדות ובעיקר בהשגת אוכל, וזה גוזל את כל הכוחות שלנו.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-5.3.25