בת 37, גרושה ואם לשלושה, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא, סיפרה על הפצצת בית דודה שבה נקטעה רגלה והיא איבדה את בנה, אחותה ובני משפחה נוספים:
אני גרושה ואמא לשלושה ילדים. הבן הגדול שלי, ויסאם, בן 16, גר כבר שנה עם אבא שלו בבלגיה. את הבן האמצעי, עבד א-רחמאן, בן 14, איבדתי במלחמה, ונשארתי עם הבן הקטן, כרים, בן 11.
ב-7.10.23, כשהתחילו הירי וההפצצות, הייתי עם עבד א-רחמאן וכרים בבית שלנו, במזרח מחנה הפליטים ג'באליא. באותו יום העדפתי להישאר איתם בבית. למחרת, ההפצצות התחזקו והחלטתי שנעזוב את הבית שלנו ונעבור לבית של דוד שלי, עאטף אל-כורד בדיר אל-בלח, מרכז הרצועה. גם שתי האחיות שלי עברו לשם: אחותי אמאל עם בעלה תייסיר והילדים שלהם פאטמה, בת 13, מוחמד, בן 17, יוסף, בן 10 ואחמד, בן שנתיים ואחותי בושרא עם בעלה פווזי והילדים שלהם, סעיד, בן 12, ג'ורי, בת שבע, רפיף, בת שש וג'וליה, בת שנה וחצי.
ב-11.10.23, בסביבות 10:30, ישבתי בחדר עם אמאל ובושרא והילדים שלנו. הבן שלי, עבד א-רחמאן ישב ליד בושרא, מולי. הבת של בושרא, ג'וליה, ישנה לידה. פתאום שמענו הפצצה ומצאנו את עצמנו מתחת להריסות. הכול התמלא אש ועשן. מעל הראש שלי ושל אמאל היו שברי בניין והתחלנו להזיז אותם ואז שמעתי קולות של אנשים שהגיעו לחלץ נפגעים. התחלנו לצעוק לעזרה כדי שידעו איפה בדיוק אנחנו נמצאות. לא יכולתי לזוז.
אמאל ואני קראנו לבושרא, לבן שלי עבד א-רחמאן ובת של בושרא ג'וליה, שהיו לידינו, אבל אף אחד לא ענה. הבן שלי כרים היה לידי, מחוסר הכרה וניסינו להעיר אותו. יוסף, הבן של אמאל היה לידה והיא ניסתה להסיר ממנו וילון שנכרך לו מסביב לראש ולצוואר. ניסינו להזיז את האבנים והסלעים. המחלצים עוד לא הגיעו אלינו.
שמתי את היד שלי על הראש שלי והרגשתי הרבה דם, למרות שלא ידעתי איפה בדיוק נפצעתי. קראתי שוב, "אנחנו כאן, תעזרו לנו" ואז הגיעו כמה צעירים. ראיתי אותם דרך פתח קטן בהריסות. הם התחילו להסיר את שברי הבניין. לא יכולתי לזוז כי לא הייתי מסוגלת להרים את רגל שמאל. הצעירים ביקשו שאנסה להזיז אותה אבל לא הרגשתי אותה בכלל. אחד הצעירים משך אותי ביד והוציא אותי. קראתי לבושרא ולעבד א-רחמאן שלא הוציאו קול. אמאל קראה לבן שלה אחמד, בן שנתיים ושמענו את הקול שלו לרגע ואז לא שמענו אותו יותר.
הוציאו אותי ולקחו אותי לאמבולנס שפינה אותי לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח. הרגל שלי הייתה פתוחה והבהונות היו מרוסקות. הם הניחו אותי על מיטה, חבשו לי את הרגל שלי ואמרו שצריך להעביר אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה. שכבתי שם, בלי יכולת לזוז, ולא ידעתי מה קורה, מי נפצע מהמשפחה ומי נהרג. רק שמעתי אנשים מדברים סביבי.
העבירו אותי באמבולנס לבית החולים א-שיפאא, לבד, בלי אף אחד מהמשפחה. הגעתי לחדר המיון שם בשעה 2:00 לפנות בוקר, מותשת וצמאה. השאירו אותי שם בלי שום טיפול עד 6:00 בבוקר ורק אז התחילו לבדוק אותי. המצב במיון היה מעורר רחמים. הביאו לשם המון הרוגים ופצועים. הרופאים ניסו לטפל בכל הפצועים. ב-18:00 הכניסו אותי לחדר ניתוח. התעוררתי אחרי הניתוח ב-23:00 ואמרו לי שהשתילו לי פלטינה ברגל. לא היה מקום במחלקות ובגלל העומס הכניסו אותי למחלקת יולדות. היו אלפי עקורים בבית החולים.
עדיין הייתי לבד. רק אחרי יומיים הצלחתי להתקשר לגיסי ולשאול על הנפגעים במשפחה והוא אמר שכל הילדים שלי בסדר ושאין לי מה לדאוג. לא האמנתי לו כמובן, והתעקשתי שיספר לי את האמת ואז הוא אמר לי שעבד א-רחמאן ובושרא נהרגו יחד עם עוד הרבה אנשים מהמשפחה. הוא ניסה להרגיע אותי אבל הייתי בהלם מוחלט. התעלפתי. אישה שהייתה איתי בבית החולים העירה אותי והתחלתי לבכות. לא יכולתי לעכל את מה שקרה לי, האובדן, ביחד עם הפציעה שלי והכאבים והעובדה שהייתי שם לבד. אושפזתי שם לטיפול למשך חודש וחצי בערך. החליפו לי תחבושות פעם בשלושה ימים. בשלב מסוים הרגשתי שעולה ריח רע מהרגל שלי ואמרתי לאחים. הגיעו רופאים ובדקו אותה וגילו שיש לי נמק.
הרופאים החליטו לכרות לי את הרגל. הם אמרו שאחרת יתפתח אלח דם ואני יכולה למות. הם גילו גם שהסוכר בדם שלי לא מאוזן ולכן כנראה הייתי צמאה כל הזמן.
ניתחו אותי שוב וכשהתעוררתי לא הייתה לי רגל. זו הייתה הרגשה קשה ביותר, אי אפשר לתאר את זה. אחרי הכריתה האחים החליפו לי תחבושת מדי יום, בלי הרדמה כי לא היו חומרי הרדמה. צרחתי מכאבים.
בזמן שהייתי מאושפזת בבית החולים א-שיפאא, הצבא איים לפרוץ לבית החולים. אחד האחים ניסה לפנות אותי משם במכונית לכיכר כווית, שממזרח לעיר עזה, אבל היה שם ירי טנקים ולא יכולנו להגיע לכיכר עצמה. היו שם הרבה עקורים והם אמרו שהצבא לא מאפשר לעבור לדרום הרצועה ברכב. אני לא יכולתי ללכת ולא היה לי כיסא גלגלים אז האח החזיר אותי לבית החולים א-שיפאא. למחרת יצאנו שוב, עם משפחה שהוא מכיר, שיש לה אזרחות גרמנית. הם רצו לנסוע לגרמניה. הם לקחו אותנו ברכב שלהם ותודה לאללה הצלחנו לעבור בנס ליד הטנקים. ראיתי גופות וחלקי גופות בצד הדרך וכלבים שטרפו אותן.
הגעתי לבית של דוד שלי מוחמד אל-כורד, מצד אמא בעיר דיר אל-בלח. הבן שלי כרים ומי ששרד מהמשפחה היו שם. האח שנסע איתי הגיע אליי לשם מדי יום כדי להחליף לי תחבושת עד שהפצע ברגל הגליד. אחר-כך רשמו אותי ברשימת ההמתנה של פצועים שצריכים להשלים טיפול במצרים. חיכיתי ארבעה חודשים ורק ב-10.2.24 התאפשר לי לנסוע למצרים כדי להתקין פרוטזה וכרים נסע איתי. עכשיו אני עדיין פה בקהיר ובינתיים גם אחותי אמאל הצליחה להגיע לפה עם הילדים שנשארו לה והילדים של אחותי בושרא שנשארו יתומים. אמאל מטפלת בכולנו.
זאת התקופה הכי קשה בחיי. מעולם לא יכולתי להעלות בדעתי שדבר כזה יקרה לנו. שכלתי את בני, אחותי בושרא וכל כך הרבה בני משפחה נוספים. עבד א-רחמאן נשאר קבור בעזה. לא התאפשר לי להיפרד ממנו לפני הקבורה או לבקר בקבר שלו. ויסאם, שנמצא שעם אבא שלו, גם חסר לי מאוד. אני עדיין מרותקת רוב הזמן למיטה או לכיסא גלגלים ומצליחה רק בקושי ללכת עם קביים. אני מקווה שאכן יתקינו לי פרוטזה ושאוכל לחזור לחיים, ללכת ולתפקד ושאזכה לראות את בני ויסאם.
* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-8.5.24
בהפצצת ביתו של עאטף אל-כורד, דודן של האחיות, בדיר אל-בלח, נהרגו 18 בני משפחה:
פאטמה אחמד אל-מבחוח אל-כורד, בת 65, ילדיה, כלתה, נכדיה וניניה;
מחמוד עאטף אל-כורד, בן 36, ובנו;
יזן מחמוד אל-כורד, בן 13
מוחמד עאטף אל-כורד, בן 38, ובנו;
יוסף מוחמד אל-כורד, בן 12
רחימה סעדי שאהין-אל-כורד, בת 26, וילדיה;
יזיד אחמד אל-כורד, בן 3
זייד אחמד אל-כורד, בן 7
מנאר עאטף אל-כורד, בת 22
תייסיר סעיד אל-כורד, בן 40, ובנו;
אחמד תייסיר סעיד אל-כורד, בן שנתיים
פווזי סעיד אל-כורד, בן 34, ואשתו;
בושרא ריפעת אל-כורד, בת 32, ובתם;
ג'וליה פווזי אל-כורד, בת 1.5
עבד א-רחמאן יאסר סעיד אל-כורד, בן 14 (הבן של ולאא)
מוסטפא פווזי אל-כורד, בן 60, ואשתו;
אינתיזאר עזיז אל-כורד, בת 56
מחמוד עבד אל-קאדר אל-כורד, בן 60, גיסה של פאטמה אל-מבחוח