בן 24, סטודנט לרפואה תושב שכונת א-רימאל בעיר עזה, על מעצרו בעת שהיה מאושפז בבית החולים א-שיפאא ועל ההתעללות שעבר במהלך מעצרו בידי ישראל:
אני סטודנט לרפואה שנה שישית וגר עם ההורים והאחים שלי בשכונת א-רימאל בעיר עזה. בשבעה באוקטובר הייתי בבית וכולנו התעוררנו מרעש של טילים והפצצות. יומיים אחר-כך, ב-9.10.23, הצבא הורה לתושבי השכונה להתפנות ולעבור לדרום הרצועה, אבל אנחנו נשארנו בבית ולא יצאנו. באותו יום הופצץ הבית שלנו כשהיינו בתוכו. זה מבנה בן שלוש קומות, והיו בו ערך עשרה אנשים. כולנו הצלחנו לטפס מבין ההריסות ולצאת בשלום, אפילו סבתא שלי, מועזז סכייכ, בת 80, שנפטרה אחר-כך מסיבות טבעיות בחודש מארס.
נשארנו בחלק המערבי של העיר עזה ונדדנו ממקום למקום יותר מעשר פעמים, בגלל ההפצצות והפגזות הטנקים הכבדות. עקרנו כ-10 פעמים באזור מערב עזה. אבל אין בעיר עזה או ברצועה שום מקום. ציפינו למוות בכל דקה ודקה. הרעב בצפון הרצועה הלך והתגבר והתקשינו מאוד להשיג אוכל. אכלנו מעט מאוד וזאת הייתה תקופה קשה ביותר בשבילי ובשביל בני המשפחה שלי.
החל מחודש ינואר התנדבתי כרופא בבית החולים א-שיפאא ולטפל בנפגעים. הגיעו לבית החולים אנשים עם פגיעות קשות מאוד: קטיעות גפיים, פגיעות מירי חי, פגיעות מרסיסי טילים וכוויות. והגיעו כמובן גם הרבה מאוד גופות של הרוגים, במיוחד ילדים ונשים, חלקן מבותרות.
ב-18.3.24, אחרי שהתנדבתי שם בערך שלושה חודשים, בזמן שישבתי עם רופאים אחרים לאכול את ארוחת הסוחור, שמענו מטוסים וטנקים וירי כבד ופתאום גילינו שהצבא הישראלי נמצא בכניסה לבית החולים. התאספנו – הרופאים והאחים – בחדר אחד. שמענו חדשות כדי להבין מה קורה שם ואז התקשרתי להורים שלי כדי להרגיע אותם שאני בסדר. הצבא הטיל מצור על בית החולים ולא יצאנו מהבניין. נשארנו ככה עד 21.3.24, ואז הצבא נכנס לתוך בית החולים. החיילים חקרו את הרופאים, כולל אותי. בדקו את הזהות שלנו ושאלו על העבודה, על המחלקות בבית החולים ועל מחבלים וחמושים. בהמשך, החיילים הורו לי לצאת מבית החולים. אבל כשיצאתי, בסביבות 15:00 אחר הצהריים, פתאום ירו עליי מטנק שעמד בשער של בית החולים. נפגעתי פגיעה קלה ושטחית בראש והאגודל ביד ימין שלי נקטע.
חזרתי לתוך בית החולים – הפעם כנפגע – וטיפלו בי. ב-23.3.24 הצבא אישר למטופלים לעבור מבית החולים א-שיפאא לבית חולים אל-אהלי (אל-מעמדאני) בשכונת א-זייתון, אבל אותי הם עצרו. יכול להיות שעוד לא הייתי רשום שם כפצוע. החיילים דרשו ממני להוריד את כל הבגדים חוץ מהתחתונים, קשרו לי את הידיים וכיסו לי את העיניים, ואז לקחו אותנו משם במשאית. יחד איתי, נעצרו שבעה מטופלים מבית החולים. לכל אורך הדרך הכו אותנו מכות קשות עם הרובים, דרכו על כל הגוף שלנו וקיללו אותנו. היו להם גם שוקרים חשמליים שבאמצעותם הם חישמלו אותנו בכל הגוף. הגענו למתקן מעצר. לא ידעתי איפה זה היה או איך קוראים למקום. כשהורידו אותנו מהמשאית, הפילו אותי עם הפנים על האדמה. נפגעתי בלסת והרגשתי שהיא נשברה, ונפלו לי חלק מהשיניים. כל הפה שלי התמלא בדם. ניסיתי להגיד לחיילים שהלסת שלי נשברה, אבל זה רק גרם לכל החיילים להכות אותי ולבעוט לי בפנים. היינו שם במשך שעתיים, וכל הזמן הזה הכו והשפילו אותנו.
אחר-כך העבירו אותנו למתקן מעצר אחר, ושוב לא ידעתי איפה זה ואיך המקום נקרא. הכו וקיללו אותנו כל הדרך לשם. כשהגעתי למעצר נבדקתי על-ידי רופא והסברתי לו על המצב שלי. הוא אמר שאקבל טיפול. נתנו לנו שם חליפות אפורות ללבוש. במשך השבוע הראשון שלי שם לא יכולתי ללעוס אז לא אכלתי ורק שתיתי אוכל נוזלי בטעם שוקו ומים. בנוסף, הידיים שלי היו קשורות מלפנים, והעיניים מכוסות. כל הזמן דיממתי מהפה. שיסו בנו שם כלבים ושמעתי איך מכים קשות עצורים לידי.
אחרי בערך שבוע לקחו אותי באמבולנס לבית חולים. לא אמרו לי איזה בית חולים זה או איפה זה, ועברתי שם ניתוח כשאני קשור למיטה בידיים וברגליים והעיניים שלי מכוסות. ניתחו אותי בהרדמה מלאה, אז אני לא יודע כמה זמן הניתוח נמשך. הם לא אמרו לי מה הם עשו, אז אפילו לא הייתי בטוח אם נתחו אותי. אבל הרגשתי ששמו לי חוטי מתכת בפה. אחרי הניתוח נשארתי בבית החולים בערך חמישה ימים. כל הזמן הזה הייתי עירום לגמרי, עם חיתול, ועם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. נתנו לי רק אוכל נוזלי בטעם שוקו לשתות ואחר-כך החזירו אותי שוב למתקן המעצר. במתקן המעצר נאלצתי לשבת על הרצפה עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. לא התחשבו בכלל במצב הבריאותי הקשה שלי. מותר היה לנו לישון רק שש שעות בלילה, ולפעמים החיילים העירו אותנו בלילות עם דפיקות על גדר התיל ונביחות של הכלבים. היה במתקן רק חדר שירותים אחד עבור 120 איש, ועמדנו בתור כדי להיכנס לשם. קיבלתי אוכל שלוש פעמים ביום – אוכל נוזלי בטעם שוקו. התקלחנו פעם או פעמיים בשבוע לשתי דקות, והכניסו בכל פעם למקלחת ארבעה אנשים ביחד.
ב-1.5.24, ב-2:00 בלילה, קראו בשם שלי ואז לקחו אותי ועוד 72 אנשים באוטובוס למעבר כרם שלום. הגענו לצד הפלסטיני של המעבר ושם קיבלו אותנו אנשי הצלב האדום ואונר״א. הם הגישו לנו עזרה ראשונה ונתנו לנו מים ואוכל. בגלל שהמשפחה שלי עדיין בצפון הלכתי לבית שדודה שלי שנעקרה מעזה עם המשפחה שלה שוכרת שם.
אחר-כך, בגלל הפלישות לאזור רפיח, עקרנו משם לאזור א-זוואידה שבמרכז הרצועה ופה אנחנו נמצא עדיין עם המשפחה של דודה שלי, באוהל, בתנאים מאוד קשים, אבל לא קשים כמו במעצר. אני עדיין זקוק לניתוח באגודל, ובלסת לקיבוע שברים, להשתלת שיניים ולניתוח פלסטי. האפשרויות מאוד מוגבלות פה, והשתלת שיניים אי אפשר לעשות.
חזרתי לעבודה בבית חולים אל-עוודה בא-נוסייראת, כדי להשלים שעות לסטאג' שלי– הן יחשבו לי ללימודים. המצב בבית החולים אל-עוודה קטסטרופלי, יש מחסור בכל סוגי הטיפולים ואי אפשר לענות על רוב הצרכים. אני עובד במחלקת לידה ורואה שיש אחוז גבוה של הפלות ולידות מוקדמות. הרבה נשים מגיעות ללידה במצב של תת תזונה והתייבשות.
ההורים שלי עדיין בצפון הרצועה וקשה לי מאוד שהם רחוקים. אני מקווה לחזור אליהם. אני חושב עליהם כל היום ומתקשר אליהם כמעט כל יום, לשמוע מה שלומם. המצב בצפון עזה קשה מאוד. הם חיים בפחד מתמיד מהפצצות שנמשכות כל הזמן, ביום ובלילה וסובלים ממחסור במזון ולא משיגים בכלל בשר או ירקות.
המעצר השפיע עליי מאוד. הייתי קרוב לסוף לימודי הרפואה שלי, ולהסמכה. הצבא עצר אותי בלי סיבה ואז חיילים הכו אותי והשפילו אותי. אפילו לא הגישו נגדי כתב אישום. זאת תחושה שאתה חסר ערך, חסר זכויות בסיסיות שמגיעות לכל בן אדם. הגורל שלנו לא ידוע ואין לי מושג אם אוכל להשלים את הלימודים שלי בצל המלחמה של ישראל בעזה.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-23.6.24