בן 38 ואב לארבעה מבית לאהייא, שנשאר עם משפחתו בצפון הרצועה, סיפר על ההפצצות, הרעב ותנאי החיים האיומים באזור
עד 7.10.23, אשתי, אני וארבעת הילדים שלנו, יזן, בן 8, תאלא, בת 7, לאנא, בת שנתיים, ויאמן, בן תשעה חודשים, גרנו בבית שלנו בבית לאהייא. כבר ביום הראשון למלחמה ברחנו לבית של אחותי במחנה פליטים ג'באליא. למחרת הייתה הפצצה באזור ונהרגו ונפצעו עשרות אנשים. הבית של אחותי גם נפגע ורק במזל אף אחד מאיתנו לא נהרג או נפצע. הצלחנו לעבור בשלום לבית של ההורים שלי בשכונת א-רימאל בעיר עזה.
נשארנו שם עד שביום שישי, 1.12.23, השב״כ הישראלי התקשר אלינו והורה לנו להתפנות מהבית וללכת מערבה. כבר באותו לילה היו הפצצות ממש חזקות באזור ולמחרת בבוקר לקחנו את הילדים וברחנו משם. אנחנו עברנו לקרובי משפחה שגרים ליד צומת א-סאמר בעיר עזה וההורים שלי עברו עם עוד כמה קרובי משפחה לבית ספר בשכונת א-רימאל, במרחק של 200 מטר מהבית שלהם.
ב-13.12.23, חיילים ישראליים כיתרו את האזור של בית הספר וגם עצרו כמה קרובי משפחה שלנו. חלק מהם שוחררו למחרת אבל חלק נכלאו למשך חמישים יום. הייתה גם הפגזה של טנקים באזור ואנחנו ברחנו כי הבית שהיינו בו היה קרוב לשם. הפעם עברנו לדירה של אחותי וידאד במחנה הפליטים א-שאטי. וידאד והמשפחה שלה כבר עקרו לרפיח והדירה הייתה ריקה אבל לא נשארנו שם הרבה כי לא היו מים זורמים או אוכל.
משם עברנו משם לבניין של ״מרכז המוח והגוף״ לטיפול בטראומה, בשכונת א-רימאל. נשארנו שם בערך שבועיים. גם שם המצב היה קשה ובקושי הצלחנו להשיג אוכל ומים. שק קמח שעלה לפני המלחמה 30 שקל, הגיע למחיר של 600 שקל. נאלצנו להסתפק בארוחה אחת ביום והיו גם ימים שלא אכלנו בכלל. לפעמים השכנים נידבו לנו קצת מים ואוכל. היה גם מאוד מסוכן לצאת להצטייד במזון בגלל הירי וההפצצות.
אחרי בערך שבועיים שמענו שהטנקים הישראליים נסוגו ממחנה הפליטים ג'באליא וחזרנו לשם. גרנו בבית של דודה שלי, מייסר, בת 87, למרות שחלק ממנו נהרס בהפצצות. מאז אנחנו פה. התמקמנו בקומה הראשונה ואטמנו את החלונות ביריעות ניילון אבל בכל זאת קר פה והגשם חודר פנימה. פעם ב-15-10 ימים יש אספקה של מים, ולפעמים אפשר להשיג קמח ולאפות פיתות, אבל רוב הזמן ממש אין לנו מה לאכול. בחודש האחרון אנחנו אוכלים פחות מארוחה ביום.
בגלל הרעב אשתי בקושי יכולה להניק את הבן שלנו יאמן, בן תשעה חודשים ואי אפשר גם למצוא תחליף חלב בשום מקום. לא מזמן הצלחנו לקנות קילו תמרים ב-40 שקל וזה עוזר לנו לשרוד. אנחנו מתקיימים על מה שאנחנו מצליחים להשיג. קצת אורז, קצת תירס שטחנו וגם שעורה, שנועדה במקור להאכלת חיות משק. גם מחיר השעורה כבר היה מטורף. עכשיו אפילו השעורה אזלה ואנשים התחילו לטחון אוכל של ציפורים וארנבים. אבל גם מזה אין הרבה. אין אוכל לבני אדם וגם לא לבעלי חיים.
מעולם לא היינו במצב כזה. אנשים פה חלו בצהבת בגלל המים המזוהמים, המחסור בחומרי ניקיון והזבל שמצטבר בכל מקום. שמענו שמגיעות לפעמים חבילות סיוע לצפון, אבל הן לא מגיעות לאזור שלנו. שמענו גם שהצבא לפעמים יורה באנשים שמתאספים כדי לקבל חבילות מזון.
בחיים לא חשבתי שנגיע למצב הזה. רוב האנשים פה מורעבים וצמאים. אנשים פשוט מתים על בסיס יומי. אנחנו חיים בפחד מתמיד מההפצצות והירי של ישראל. עברו עלינו דברים שבכלל אי אפשר לתאר.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-19.2.24.