בת 31, תושבת צפון העיר עזה, סיפרה על ההרג של בעלה וילדיה הפעוטים בהפצצת האוהל שלהם במחנה עקורים באזור אל-מוואסי ח'אן יונס ועל השיבה לעיר עזה החרבה לבדה
ביום שישי, 9.8.24, הושמדה המשפחה שלי כשהיינו באוהל במחנה עקורים באזור אל-מוואסי בח'אן יונס. בעלי עבדאללה א-סוסי, בן 33, ושני הילדים שלנו, חמזה, בן ארבע ורר'ד, בת שנתיים, נהרגו. באותה הפצצה נהרגו גם דוד שלי מצד אמא, מאג'ד א-סוסי, בן 53, ואחיו של בעלי, וליד א-סוסי, בן 36.
זה קרה אחרי עשרה חודשים של עקירה. שבוע אחרי שהתחילה המלחמה, ב-13.10.23, אני ובני המשפחה שלי נטשנו את הבית שלנו בשכונת א-ספטאווי, בצפון-מערב העיר עזה, כשמטוסי הקרב הישראליים הפציצו את האזור שלנו ויצרו סביבו חגורת אש. הבתים שמסביבנו נהרסו והבית שלנו נפגע חלקית. לא הייתה לנו ברירה אלא לעקור. אני ובעלי לקחנו את הילדים שלנו וברחנו בלי לקחת כלום מהבית. הלכנו לכיוון שכונת א-סחאבה, ונשארנו שם יומיים. אחר כך עברנו למשך חודש לבית קטן באזור א-סברה, יחד עם המשפחה של בעלי.
אחר כך, ההפצצות על העיר עזה התעצמו, הצבא הישראלי פלש אפילו לבתי החולים, והחלטנו לעקור לדרום הרצועה. יצאנו ברגל, עם הילדים על הידיים, ומעט הציוד שהיה לנו על הגב. כשהגענו לכניסה למחנה הפליטים א-נוסייראת עלינו על רכב שהסיע אותנו לעיר ח'אן יונס ושם גרנו אצל קרובי משפחה עד תחילת חודש דצמבר 2023.
באותה תקופה הצבא הישראלי פלש לח'אן יונס, והאזור שבו שהינו היה אחד האזורים שהוא הורה לפנות. נאלצנו לעקור שוב, הפעם לרפיח, ואני, בעלי והילדים שלנו גרנו בחדר קטן בבית של חברים שלנו. נשארנו ברפיח עד שהצבא פלש גם לשם בתחילת מאי 2024.
משם הלכנו לאזור אל-למוואסי בח'אן יונס. לא היו לנו אוהל או שמיכות וגם לא כלי בישול ואוכל או ציוד אחר. היו איתנו רק חפצים קלים. ארגון סיוע תרם לנו אוהל, וקנינו כמה שמיכות ודברים חיוניים. סבלנו מאוד מהמחסור במי שתיה. אני ובעלי ניסינו לאזור כוחות כדי לשאת את סבל העקירה והחיים באוהל, אבל זה היה קשה מאוד.
ביום שישי, 9.8.24, בעלי חזר לאוהל מתפילת יום השישי ואני הכנתי אוכל על המדורה. הילדים היו לידי והקראתי להם סיפור. היינו במצב רוח טוב, למרות הפחד ורעש ההפצצות שחלקן נשמעו רחוקות וחלק קרובות יותר אלינו. בעלי עזר לי להשלים את ההכנות לארוחה, ואחר כך אמר לי "אני רוצה לשבת בחוץ ליד האוהל, עד שהאוכל יתבשל". הוא ישב שם עם אחיו וליד והדוד שלי מצד אמא, מאג'ד.
הילדים רצו לשחק ליד אבא שלהם, ונתתי להם, כי העדפתי שהם לא ישחקו קרוב לאש. שמעתי אותם צוחקים ומשחקים. בעלי הסתכל על השמיים, על מטוסי התצפית, והיה מוטרד מעוצמת הרעש שלהם.
פתאום שמעתי פיצוץ אדיר. הייתי בערך במרחק של שמונה מטרים מבעלי והילדים. הסתובבתי מייד להסתכל עליהם אבל ראיתי רק עשן שחור. צעקתי 'בעלי והילדים שלי!' והתחלתי לרוץ אליהם. מצאתי את הבת שלי רר'ד כולה מלאה דם, מוטלת על הגב שלה. צעקתי "רר'ד! רר'ד!". הייתי בשוק. אחר כך מצאתי את עבדאללה, בעלי, הבגדים שלו היו כמו פחם שחור. אחרי זה ראיתי את הבן שלי חמזה, הראש שלו היה מלא דם.
גם אני נפצעתי, אבל לא הרגשתי את זה בכלל. עמדתי לידם – כולם היו ללא רוח חיים. כולם נפחו את נשמתם באותו רגע. אחר כך פינו את כולנו לבית חולים. רק מאוחר יותר הרגשתי כאבים בגב. הסתבר שנפצעתי שם ודיממתי מאוד.
בבית החולים עשו לי כמה צילומי רנטגן ובדיקות. אמרתי לקרובי המשפחה שלי "אני רוצה להיפרד מבעלי ומהילדים שלי לפני הקבורה" אבל הרופא לא הרשה לי ללכת, כי מצבי היה מסוכן. הוא אסר עליי לצאת מהמיטה. אמרתי לו "אבל אני רוצה להיפרד מהם, להביט בהם פעם אחרונה", ולבסוף הוא הסכים. נפרדתי מהם בדמעות ובכי, ביגון ובכאב רב. אלה היו רגעים קשים ביותר.
אני נפגעתי בכליות. הייתי מאושפזת 14 יום וכשהשתחררתי מבית החולים נשארתי בהתחלה באוהל של המשפחה של בעלי, עד שאבא שלי עקר לדרום הרצועה כדי לטפל בי ולהיות לצידי ועברתי לגור איתו באוהל שלי, שהיה מלא רסיסים מהטיל שהתפוצץ שם. אני ואבא שלי נשארנו באוהל הזה עד שחזרנו לצפון אחרי שהוכרזה הפסקת האש, ב-28.1.25.
השארתי את הגופות של בעלי והילדים שלי קבורות בח'אן יונס, וחזרתי לצפון עם אבא ואחותי אלאא, שבזמנו עברה גם היא לדרום הרצועה, ביחד עם בעלה והילדים שלה. חזרנו ברכב שהסיע אותנו דרך כביש סלאח א-דין.
ביום הראשון הדרך הייתה עמוסה מאוד בגלל כל העקורים שחזרו ברגל ובכלי רכב. האוטו שהסיע אותנו התקלקל, ונתקע. אבא המשיך ברגל כי לא היתה לו סבלנות לחכות. ביום השני, אחרי שחיכינו וישנו באוטו, אמרתי לאחותי ולבעלה שאני רוצה לעשות את השיבה הביתה לבד, דרך כביש א-רשיד, לאורך החוף.
כשהלכתי ברגל על כביש החוף הסתכלתי על האנשים שחוזרים עם הילדים שלהם, וכאב לי בלב. אני עצמי, חוזרת לעזה בלי בעלי והילדים שלי. האובדן של בעלי והילדים שלי היו אמורים להיות איתי הציף אותי. כאב נוראי.
בדרך, שמעתי איש אומר בצחוק לילדים שלו: "איפה הילדים שלי? איפה אתם? קדימה, בואו איתי". הסתכלתי עליהם בלב שבור. שאלתי עצמי "אלוהים, איפה הילדים שלי, איפה בעלי?". שאלוהים ינקום במי שגזלו ממני את ילדיי. כל הדרך הלכתי ובכיתי. בכיתי נוכח ההיקף העצום של ההרס, נוכח הסבל והכאב של האנשים, כי הרי כולנו עברנו את אותו גיהנום.
אחי, איבראהים, חיכה לי על כביש החוף, בכיכר א-נאבולסי. הוא שאל אותי "מה המקום הכי בולט שהכי קרוב אליך?", כדי שיבוא לפגוש אותי, אבל לא הכרתי את המקומות ולא זיהיתי אותם בתוך החורבן וההרס. לא זיהיתי את הרחובות של עזה כי כולם הוחרבו טוטאלית. לא ידעתי איפה היא מתחילה ואיפה נגמרת. מצאתי מסגד הרוס, וכששאלתי אנשים הם אמרו שזה מסגד א-שייח' עג'לין.
בדרך פגשתי את אמא שלי, אסמאא, שחיכתה לי בקוצר רוח. כשראיתי אותה השתדלתי לשלוט בעצמי, אבל אמא פרצה בבכי. גם מהתרגשות וגם בגלל שחזרתי בלי בעלי והילדים שלי. היא היתה מאוד קשורה אליהם. ניסיתי להרגיע אותה. עמדתי איתנה וניחמתי אותה אבל היא היתה ממוטטת.
אחותי אלאא, בעלה והילדים שלהם הגיעו לעזה יום אחרינו. כולנו הגענו לבית של אחותי אפנאן, ברחוב אל-ג'לאא. אמא חיבקה את אלאא, הילדים שלה ובעלה. הרגשנו שטף של שמחה. אבל אני בכיתי על בעלי והילדים שלי. אלוהים, כמה רציתי שהם יהיו איתי ברגעים האלה. כמה רציתי לשמוח כמו אלאא, אבל אני נשארתי עם הכאב והאובדן.
עכשיו כשאני מסתובבת בשוק ורואה בגדי ילדים, אני חושבת "אלה במידות של הילדים שלי. הלוואי והם היו איתי, והייתי יכולה לקנות להם בגדים, משחקים וצעצועים". זה לא כאב שאפשר להתגבר עליו. כשתוקפים אותי הגעגועים לילדים שלי, כשאני כואבת במיוחד, אני הולכת לשוק וקונה את הדברים שהייתי רוצה לקנות להם ואז תורמת אותם לילדים יתומים. אני מקווה להתמיד במנהג הזה ולהמשיך לעזור ליתומים בגיל של הילדים שלי. התחייבתי בפני עצמי שכשאני מתגעגעת, עייפה נפשית ובוכה אעשה צדקה.
הילדים שלי היו קטנים. לא הספקתי לטעום איתם הרבה מהאושר. לא שמעתי אותם מספיק קוראים לי "אמא!", ולא חוויתי מספיק אמהות. לפני המלחמה גרנו עם משפחתו של בעלי, והוא חלום לעבור לבית משלנו, לרשום את הילדים שלנו לבתי הספר הכי טובים.
בינתיים אני עדיין אצל אחותי אפנאן, ברחוב אל-ג'לאא, שגם הוא נהרגס חלקית בהפצצות. אין לי בית ואין לי אוהל.
קשה לי מאוד להתרגל לחיים בלי המשפחה שלי ולהשלים עם המצב. לפני יומיים היה מפגש משפחתי ראשון שלנו. אבא, אמא, אחי ואשתו, האחיות שלי – כל אחת עם בעלה וילדיה, ואני לבד, בלי בעלי והילדים שלי. בזמן הארוחה, כשישבנו מסביב לשולחן, ניסיתי לא לבכות, אבל לא הצלחתי. הרגשתי צביטה בלב. גם אמא והאחיות שלי התחילו לבכות, ולהעלות זכרונות מהילדים שלי ובעלי. זה היה מפגש משפחתי שעורר רגשות מאוד קשים.
עכשיו אני אישה בודדה, בלי בעל, בלי ילדים ובלי בית. גזלו אותם ממני לעולם עולמים. גזלו ממני כל דבר יפה בחיים שלי. אני חיה עם המשפחה שלי בעזה ומחפשת דירה או אוהל כדי שתהיה לי קורת גג משלי. האזור שבו גרנו, בצפון העיר עזה נהרס לגמרי. לא נותרו בו סימני חיים.
* העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-1.2.25