בן 44 ואב לחמישה, תושב שכונת א-נסר בעיר עזה, סיפר על הריגתם של אשתו ובנו הבכור בשריפה שהתלקחה באוהל של משפחתו, שהופצץ בשטח בית החולים שוהדאא אל-אקצא, ועל ילדיו שנכוו קשה:
עד המלחמה גרתי עם אשתי אלאא, בת 37, והילדים שלנו, שעבאן, בן 20, פרח, בת 19, מוחמד, בן 17, רהף, בת 14, עבד א-רחמאן, בן 11, בשכונת א-נסר במערב העיר עזה. באוקטובר 2023 הצבא הורה לנו להתפנות מצפון עזה במסרונים ששלח לטלפונים הניידים והכרוזים שפיזר מהאוויר. נאלצנו לעבור לדרום הרצועה, והקמתי למשפחה שלי אוהל בשטח של בית החולים שוהדאא אל-אקצה. התנאים באוהל היו קשים: לא היו לנו מים, חשמל או שירותים, והאוהל, שהיה עשוי מיריעות ניילון, לא הגן עלינו מכלום. סבלנו מאוד, אבל עם הזמן הצלחנו להתגבר על הקשיים.
ב-6.10.24 הבן שלי שעבאן ישב במסגד של בית החולים שהודאא אל-אקצה כדי ללמוד קוראן, ונרדם שם מרוב עייפות. באותו לילה המסגד הופצץ ו-25 אנשים שהיו בו נהרגו. כשנודע לי על ההפצצה הייתי בטוח ששעבאן נהרג, אבל אלוהים שמר עליו, תודה לאל, והוא רק נפצע קל ונותר עם חתכים מאחורי האוזן.
שבוע אחר-כך, ביום שני 14.10.24, בסביבות 1:00 לפנות בוקר, יצאתי לשירותים, וכשהגעתי בחזרה לכניסה לאוהל שמעתי טרטור חזק של רחפן שטס בשמים מעלינו. הצליל החזק שלו הפחיד אותי מאוד, ונהייתי מודאג ומתוח. ביקשתי מאלוהים שיגן עלינו והתפללתי שלא יקרה לנו שום דבר רע, אבל תהיתי מי מאיתנו ימות הלילה.
פתאום נפל כדור אש על האוהל ופגע בילדים שלי. הסתכלתי עליהם וראיתי שהם לא זזים, וברגע אחד החלטתי שאני נכנס להציל אותם. אני חושב שייצר האבהות דחף אותי לעשות את זה. זרקתי את עצמי לתוך האש והצלחתי להוציא את עבד א-רחמאן, את רהף, את פרח ואת אשתי שישנה לידה. ראיתי את האש שורפת את גופו של שעבאן, שישן על כיסא מעץ ממש בצמוד לנקודה שהופצצה. ראיתי את הפנים שלו נמסות מהלהבות, זה היה מחזה מחריד. ברגעים האלה הגעתי לשיא של תבוסה ושל שבר, ואמרתי לו ״מחילה, בני היקר, אבל אני לא יכול לעזור לך״.
אשתי לא שרדה את השריפה. הפרידה ממנה הייתה קשה מאוד. היינו נשואים 21 שנה. צעירים פינו אותי לרחבת הכניסה של בית חולים אל-אקצה. היו לי כוויות מדרגה שלישית ביד ובפנים, אבל לא דאגתי לעצמי, חשבתי רק על ילדיי שנפגעו קשה. רק מוחמד, שלא היה באוהל, לא נפגע.
פרח ועבד א-רחמאן נמצאים עכשיו בטיפול נמרץ ובחדר התאוששות בבית החולים נאסר בח׳אן יונס. שניהם במצב קשה. הם סובלים מכוויות חמורות ומחוברים למכשירים. הם כמו צמח, לא זזים. הם עלולים למות בכל רגע נתון. רהף, שסובלת גם היא מכוויות, מטופלת בבית חולים האמריקאי בדיר אל-בלח.
היום ביקרתי את אותם בבית החולים. בהתחלה הרופאים לא רצו לתת לי לראות אותם בגלל מצבם הקשה, ורק אחרי שהתחננתי הם אפשרו לי להיכנס לחדר שלהם. אני נשבע באלוהים שכשנכנסתי לא זיהיתי אותם בגלל הכוויות שיש להם בכל הגוף.
שעבאן היה תלמיד מצטיין שאהב ללמוד. הציונים שלו בבחינות הבגרות היו מעולים, והיו לו שאיפות גדולות בחיים - הוא רצה ללמוד רפואה בחו"ל אבל לא הרשיתי לו לנסוע כי רציתי שיישאר לידי. הוא למד מחשבים באוניברסיטה ורציתי לראות אותו מצליח. הוא תכנן להמשיך לתואר שני מחוץ לרצועה, לשאף להקים חברה.
יום ההולדת של שעבאן חל ב-16.10, ושל עבד א-רחמאן ב-24.10. אוקטובר הוא גם החודש שבו הם נפגעו. זה עכשיו בשבילי אוקטובר השחור, הלוואי שהחודש הזה לא יופיע יותר בלוח השנה. נשברתי, דיינו באלוהים ומה טוב להסתמך עליו.
* העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.10.24
* למחרת מתן העדות, מת עבד א-רחמאן בן ה-11 מפצעיו. אחותו פרח, בת ה-19, שרדה כמה ימים נוספים ומתה ב-21.10.24.
בהפצצת האוהל של משפחת א-דלו נהרגו:
- אשתו של אחמד, אלאא עבד א-נאסר מוחמד א-דלו, בת 37
- בנם, שעבאן א-דלו, בן 20, ובתם, פרח א-דלו, בת 19, שמתה מפצעיה ב-21.10.24
- בנם עבד א-רחמאן א-דלו, בן 11, שמת מפצעיו ב-18.10.24