דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

חיים עם הגשם בבית משפחת סוכר שנפגע ב"במבצע צוק איתן", אוקטובר 2014

פאטמה סוכרעדותה של פאטמה סוכר

גרה עם בעלי ושבעת הילדים שלנו בדירה הישנה שלנו, שכוללת שני חדרים, ברחוב א-נזאז בשכונת א-שוג'אעיה. לפני המלחמה גרנו בדירה מרווחת ויפה בקומה שמעל הדירה הנוכחית, אבל היא נהרסה במלחמה.

בהתחלת המלחמה נשארנו בדירה שלנו וחיינו כמו כולם, באווירה של פחד ולחץ כל הזמן. שמענו את קולות ההפצצה ביום ובלילה. אני ובעלי דאגנו לילדים שלנו. אנחנו גרים בחלק המזרחי של שכונת א-שוג'אעיה, במרחק של קילומטר מהגבול.

ב-20.07.14, בסביבות השעה 01:45 לפנות בוקר, קבלנו שיחת טלפון מהצבא הישראלי. הם התקשרו לטלפון הנייד של בעלי, והורו לנו לפנות את הבית. יצאנו מיד עם הילדים. פחדנו מאוד בגלל הקולות של ההפצצות ובגלל הפגזים שנפלו ופגעו בבתים שליד הכביש. יחד אתנו יצאו כל התושבים באזור, כי כולם התבקשו להתפנות. כולנו ברחנו מערבה למרכז העיר עזה.

אנשים רצו בכבישים כמו מבול, זרם עצום של אנשים שיצאו מא-שוג'אעייה. היו כאלה שלא הספיקו לקחת בגדים או להתלבש, במיוחד נשים, שיצאו בבגדי בית. היו כאלה שלא הספיקו לנעול נעליים והלכו יחפים על ההריסות, הזכוכיות והרסיסים שהיו על מפוזרים על הכביש.

המשכנו ללכת עד שהגענו לרחבה של כיכר פלסטין. ישבנו על הארץ עד שהבוקר עלה. היו אנשים ששכבו על הארץ. מאוחר יותר, הלכנו לבית הספר א-דרג' ששייך לאונר"א.

הימים הראשונים בבית הספר היו קשים מאוד. היינו בערך 1,700 בני אדם, גברים, נשים וילדים. השתמשו כולנו בחדר שירותים אחד כי השאר היו בשיפוץ. בשבוע הראשון לא קיבלנו שום סיוע או מוצרי מזון. קנינו לעצמנו קצת אוכל כדי להכין את הארוחה המפסקת ואוכל בשביל הילדים למשך היום. ישנו על הרצפה בלי שום שמיכות או שום דבר. אחרי שבוע בערך התחלנו לקבל מוצרי מזון מאונר"א. הם גם חילקו מחצלות ושמיכות. היה קשה מאוד לישון גם בגלל הרצפה הקשה וגם בגלל ההפצצות והמטוסים. לא הייתה שם שום פרטיות והנשים לא יכלו ללכת לשירותים בנוחיות.

מה שנותר מסלון דירתה הקודמת של המשפחה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 16.11.14
מה שנותר מסלון דירתה הקודמת של המשפחה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 16.11.14

אחרי שנגמרה המלחמה העבירו אותנו לבית הספר א-זייתון בשכונת תל אל-הווא. הם שמו שש משפחות בכל כיתה בגלל פתיחת שנת הלימודים. נשארנו שם בערך חודשיים. גם שם המצב היה קשה מאוד. הנשים והבנות ישנו בתוך הכיתות והגברים והצעירים ישנו מחוץ לכיתות.

אחר-כך אונר"א נתנו לנו 450 דולר לדמי שכירות ועוד 500 דולר למחיה. חיפשנו בית בשכירות אבל לא מצאנו כי כל בעלי הבית רצו תשלום מראש לשישה חודשים ולא היו לנו איך לשלם. לכן החלטנו לחזור לבית שלנו למרות שהוא הרוס.

לא יכולנו לגור בדירה שלנו כי היא הייתה הרוסה כמעט לגמרי. בעלי סידר את הדירה הישנה, בקומת הקרקע, שכוללת שני חדרים ושירותים ופה אנחנו גרים עכשיו. גם הדירה הזאת נפגעה מפגזים וחלקים ממנה נהרסו. כל פעם שיורד גשם הבית מוצף. יש כל מיני חורים וחלונות חסרים ואין לנו הגנה מהקור והגשמים. מי הגשם נכנסים לחדרים ולמטבח. אנחנו גרים פה כבר 20 יום, כי אין לנו ברירה. הילדים סובלים מהקור והגשמים והם מצטננים וחולים. קשה להם ללמוד ולהכין שיעורי בית בתנאים אלה.

חור מפגז בתקרת הדירה הנוכחית שבה מתגוררת המשפחה. צילום: מוחמד סבאח, 16.11.14, בצלם
חור מפגז בתקרת הדירה הנוכחית שבה מתגוררת המשפחה. צילום: מוחמד סבאח, 16.11.14, בצלם

מכונת הכביסה שלי גם נהרסה בהפצצות ועכשיו אני צריכה לכבס הכל ביד. בימים גשומים אני עסוקה כל היום בניגוב המים שחודרים פנימה ובייבוש הבית. בלילה אני מנסה לאטום את הסדקים שמתחת לדלתות עם שמיכות כדי שהגשם לא יחדור משם.

אני מקווה שנוכל לחזור ולגור בדירה שלנו, כמו שהיא הייתה, עם הציוד והרהיטים, ובמיוחד עם מכונת הכביסה. אני מקווה מאוד שהסבל שלנו ייגמר מהר ככל האפשר. המלחמה הזו החזירה אותנו 40 שנים אחורה.

פאטמה מוחמד חוסיין סוכר, בת 48, נשואה ואם לשבעה, עקרת בית, תושבת שכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה. את עדותה גבה מוחמד סבאח ב-16.11.17 בביתה.