דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדות: רקטה פגעה בחצר ביתה של אסטלה, בת 65, בחבל אשכול, בעת שהייתה בממ"ד, 17.11.12

אסטלה, בת 65

בשבת בצהריים, כשהתחלתי להכין ארוחת צהריים, הייתה אזעקת "צבע אדום". נכנסתי לממ"ד ואז שמעתי את הפיצוץ של פגיעת הרקטה. נזכרתי ששכחתי לסגור את הגז כי הייתי באמצע הכנות לארוחת הצהריים. חזרתי וכיביתי את הגז. נכנסתי שוב לממ"ד ואז הייתה עוד נפילה. כשהיה שקט כמה זמן יצאתי מהממ"ד. אני כבר מנוסה בנפילות של רקטות כי אני גרה בישוב הזה כבר 12 שנה וזה קורה הרבה. חשבתי לעצמי, טוב נפל. היה נראה לי שזה קרוב והיה פיצוץ חזק, אבל בסדר... לא התרגשתי מזה.

יצאתי מהחדר וחזרתי למטבח כדי להמשיך להכין את הארוחה. ואז חשכו עיניי. בתוך הבית היו המון זכוכיות שבורות, במטבח הכול נפל על הרצפה, חלונות נשברו ותמונות נפלו מהקירות. עברתי לסלון, גם שם נשברו החלונות. גם במקלחת ובחדר השינה היה הרס גדול. אמרתי לעצמי: זה שלי, זה נפל אצלי!

מרוב התרגשות לא ידעתי מה לעשות. רציתי לקרוא ליחידה שמטפלת בזה בקיבוץ אבל הייתי נרגשת ומבולבלת. לא ידעתי מה לעשות.

אחד השכנים נכנס הביתה ושאל אם אני בסדר. אמרתי כן אני בסדר.

הבן שלי גר בחו"ל ודיברתי איתו עשר דקות קודם לכן ב"סקייפ". אמרתי לו שאני הולכת להכין ארוחת צהריים. חזרתי אליו וסיפרתי לו שזה נפל אצלי. הוא מאוד התרגש ושאל אם אני בסדר, אמרתי שכן אבל הייתי מאוד נסערת. הרקטה פגעה בגינה שלי וגם בתים של השכנים שלי נפגעו.

תוך כמה דקות התחילו להגיע אלי עוד שכנים. אחר כך הגיעו גם ראש המועצה האזורית אשכול והשר לביטחון פנים. אני חושבת שהם בדיוק היו בסיור באזור. כולם התייחסו אלי מאוד יפה. הגיעו גם חיילים וניסו להרגיע אותי.

לאט לאט נרגעתי. לא יודעת אם ממש חזרתי לעצמי, אבל תפסתי את עצמי ואמרתי, טוב תירגעי. דיברתי עם אחותי והחלטנו שעדיף שאני אסע אליה, היא גרה מחוץ לטווח הרקטות. היא באה לקחת אותי ומאז אני לא בבית. קשה לי לחזור.

בגלל המצב, אנחנו כל הזמן תחת האיום של הרקטות. מנסים לחיות רגיל, אבל כל הזמן צריך לרוץ לפה ולשמה בגלל האזעקות. אנחנו חיים את השגרה הזאת, אבל כל אחד חושב שלו זה לא יקרה והנה, אלי זה באמת הגיע. בישוב שלי זה קרה להרבה תושבים, זה לא הבית הראשון שנפגע. כשזה קורה למישהו אחר, אני כואבת את הכאב שלו אבל זה אחרת, אי אפשר להבין את זה באמת. פתאום אני אומרת אוי ואבוי, זה הגיע אליי. זה מוציא אותך מהאיזון, מההיגיון. למה? מה קרה? מה זה? מה עשו לי? 

אני מקווה שיהיה שלום. מקווה שזה לא ייגמר רק לחודש חודשיים ונתחיל עוד פעם. רוצה שנחיה בשקט. שנחיה בשלום עם השכנים שלנו. אני מבינה את הצד השני שגם הם סובלים. אני רוצה לחיות אתם בשלום, אבל שיתנו לנו לחיות. זה מאוד קשה.

אסטלה, בת 65, היא תושבת יישוב בחבל אשכול. את עדותה גבתה מרים לידור, באמצעות הטלפון, ב-20.11.12