דאווד עסלייה, אב לשלושה
אני גר עם אשתי והילדים שלנו במזרח העיר ג'באליא, בערך חצי קילומטר מרחוב סלאח א-דין. ההורים שלי, חמשת האחים שלי והמשפחות שלהם גרים לידנו. אנחנו בסך הכל 35 נפשות.
מאז שישראל התחילה את ההתקפה האווירית על עזה, אנחנו חיים במתח ובפחד. אנחנו חסרי אונים מול מה שקורה פה. בימים הראשונים של ההתקפה עוד הצלחנו להשיג קצת מוצרי מזון בסיסיים ודלק. בינתיים התנתקו החשמל והמים. היה לנו מיכל גדול עם 4 קוב מים ועכשיו נשאר רק חצי קוב, למרות שנזהרנו מאוד והשתמשנו במים כמעט רק לשתייה ובישול. אין מים לרחצה, וחלק מהאנשים לא התרחצו כבר שבוע, וריח רע נודף מהם.
אין אף חנות פתוחה, אפילו לא מאפיות. אנחנו אוספים חתיכות עץ להסקה ומנסים לאפות ככה לחם. מה שיוצא בקושי מספיק להאכיל את הילדים. המבוגרים אוכלים ארוחה אחת ביום וחוסכים כמה שאפשר כדי לשמור אוכל לילדים לימים הבאים.
ביום שישי, 2.1.09, הישראלים התחילו לתקוף מקומות באזור שלנו, במרחק של בערך 300 מטר מהבית. כל פעם שנוחת טיל או פגז, האדמה רועדת והילדים נבהלים מאוד ומתחילים לבכות. חלק רצים לאמא שלהם ואחרים עושים את הצרכים במכנסיים.
היום בבוקר, 4.1.09, נחת פגז על הבית של דודה שלי, עיטאף אבו חמידאן, בת 28, ובעלה כאמל סעד, בן 30. הם והבן שלהם, מואמן, בן 8, נפצעו. רק בנס הצלחנו להציל אותם. הוצאנו אותם מהר מהבית ורגע אחר-כך הבית התמוטט. עכשיו הם מאושפזים בבית החולים ע"ש כמאל עדוואן בעזה והמצב שלהם כרגע יציב.
הערת תחקירן בצלם: בשלב זה נשמע פיצוץ בטלפון והשחה התנתקה. לאחר כמה דקות התקשר התחקירן שוב לעד.
לפני כמה דקות נחת פגז במרחק של 100 מטר בערך מהבית שלי, וכל האזור שם נהרס לגמרי. 'כולם פה בפאניקה.
דאווד מוחמד עסלייה, בן 37, נשוי ואב לשלושה, הוא תושב ג'באליא. את עדותו גבה איאד חדד בטלפון ב-4.1.09.
