דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

משפחות אסורות: איחוד משפחות ורישום ילדים במזרח ירושלים

תקציר דו"ח משותף עם המוקד להגנת הפרט, ינואר 2004

ב-31.7.03 התקבל בכנסת "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003". החוק אוסר על ישראלים שנישאו לתושבי שטחים, או שיינשאו להם בעתיד, לגור עימם בתחומי המדינה. ישראלים שנישאו לזרים שאינם תושבי שטחים, יוכלו להמשיך ולהגיש עבורם בקשות לאיחוד משפחות. החוק החדש פוגע גם בילדים של תושבי מזרח ירושלים שנולדו בשטחים. משרד הפנים שינה את הנהלים בנוגע לרישום ילדים אלה במרשם האוכלוסין, וקבע כי במקום "בקשה לרישום ילד" יש להגיש עבורם בקשה לאיחוד משפחות. בקשות אלה לא ניתן להגיש עוד בשל החוק החדש, ולכן לא ניתן עוד להסדיר את מעמדם בישראל.

החוק אינו קובע מדיניות הגירה חדשה בנוגע לתושבי שטחים. המשפט הבינלאומי מכיר בזכותה של כל מדינה לקבוע מי רשאי להיכנס לשטחה ובכך שלזרים אין זכות מוקנית להיכנס אליה. מדינות שונות בעולם קובעות כללים בנוגע למכסות הגירה, על פי קריטריונים שונים. אולם, כאשר מדובר בזרים שנישאו לאזרחי או תושבי המדינה, חלים כללים שונים ושיקול הדעת של הממשלה מוגבל יותר. כמו בכל מקרה בו מפעילה הרשות השילטונית שיקול דעת, הכללים חייבים להיות ענייניים, סבירים ושיוויוניים. לא זכותו של הזר להיכנס למדינה עומדת על הפרק במקרה זה, אלא זכותו של אזרח או תושב המדינה לגור עם בן זוגו במדינה בה נולד.

החוק פוגע קשות בזכות לחיי משפחה של תושבי מזרח ירושלים. אלה מהם שיינשאו לתושבי שטחים ייאלצו מעתה לחיות בנפרד. זוגות שייבחרו לחיות יחד בישראל, בניגוד לחוק, לא יוכלו לנהל חיים סדירים וייאלצו לחיות בחרדה ופחד. אם יבחרו זוגות אלה לעבור לגור בשטחים, ייחשב בן הזוג הישראלי למפר חוק שכן צו אלוף אוסר על כניסה של ישראלים לשטחים.

זוגות שנישאו לפני קבלת החוק, ובן הזוג תושב השטחים טרם קיבל מעמד קבוע בישראל, יוכלו לחיות יחד רק מתוקף אישורים זמניים שיידרשו לבקש מהמינהל האזרחי. אישורים אלה קשים להשגה וישראל מבטלת את תוקפם לעיתים מזומנות. גם בטרם התקבל החוק התקשו זוגות שנישאו לחיות יחדיו בירושלים, בשל הקשיים בקבלת ההיתרים. הנצחת מצב זה בחוק תכפה עליהם חיים של אי ודאות, בלי כל סיכוי לשנות את מצבם.

המדיניות החדשה בנוגע לרישום ילדים יוצרת מצבים בלתי סבירים. באותה משפחה, רושם משרד הפנים חלק מהילדים ומתיר להם לגור עם הוריהם בירושלים ואילו אחיהם ואחיותיהם שנולדו בשטחים נאלצים לעזוב את משפחתם או להישאר בירושלים בניגוד לחוק. ילדים רבים הפכו, ויהפכו בעתיד, בעל כורחם למפירי חוק. מאחר שהפרדת ילד מהוריו היא גזירה שלא ניתן לעמוד בה, נשארים הילדים לגור עם משפחתם בירושלים, ללא אישור. הם אינם מבוטחים בביטוח בריאות וההורים אינם מקבלים עבורם קצבאות מהביטוח הלאומי.

לטענת המדינה, נחוץ החוק בשל צרכים ביטחוניים, שכן כניסתם לישראל של תושבי שטחים - באשר הם - ותנועתם החופשית בתוך המדינה לאחר שקיבלו מעמד חוקי בישראל, מסכנת את ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. להוכחת דבריה מביאה המדינה נתון אחד בלבד: מאז שנת 2001, 23 תושבי שטחים שקיבלו מעמד בישראל בעקבות נישואין לישראלי היו, לטענתה, מעורבים ב"גלגול פיגועים".

הטענה שביטול הליכי איחוד המשפחות בין ישראלים לפלסטינים נבע משיקולים ביטחוניים הועלתה לראשונה בצורה מקיפה ומפורטת רק כאשר נדרשה המדינה להצדיק מדיניות זו בבג"ץ. עד אז, נומקה מדיניות זו בשיקולים דמוגראפיים, בהם "הסכנה הנשקפת לאופיה היהודי של המדינה" והטענה כי פלסטינים מנצלים את הליכי איחוד המשפחות כדי לבצע "זכות שיבה זוחלת". ההסתמכות הרשמית על שיקולים ביטחוניים היא ניסיון להשען על בסיס משפטי לגיטימי לכאורה , מתוך הנחה שהמדינה תתקשה להגן על השיקולים האמיתיים בפני בית המשפט העליון ובפני הקהילה הבינלאומית.

דיון רציני בטענות הדמוגראפיות לא התקיים מעולם, בין השאר בשל ניסיונה של המדינה להסתיר את העובדה שהטיעון הדמוגראפי הוא העומד ביסודו של החוק. טענות אלה מעולם לא הוכחו ואף גורם רשמי לא הציג לגביהם נתונים. משרד הפנים פירסם נתונים לפיהם בין 100,000 ל-140,000 תושבי שטחים הגיעו לישראל כתוצאה מהליכי איחוד המשפחות. אולם, נתונים אלה, שנועדו לחזק את השיקולים הדמוגראפיים, אינם רלוונטיים לדיון באיחוד משפחות בין ישראלים לבין תושבי שטחים, זאת מכיוון שמשרד הפנים עצמו הודה בכך שהנתונים כוללים גם בני זוג שאינם תושבי שטחים, לגביהם לא בוטלו הליכי איחוד המשפחות, וכן את ילדיהם הישראלים של הזוג.

המדינה היתה כה בטוחה בכוחו של הטיעון הביטחוני, עד שלא טרחה לבסס אותו. לטענתה, 45 ישראלים נהרגו ו-145 נפצעו בפיגועים בהם היו מעורבים תושבי שטחים שקיבלו מעמד בישראל בעקבות נישואין לתושבי או לאזרחי המדינה. אולם היא אינה טורחת לפרט בכמה פיגועים מדובר, היכן התרחשו, מה היה חלקם של הפלסטינים שקיבלו מעמד בישראל בפיגועים אלה וכיצד סייעה להם תעודת הזהות הישראלית. המדינה אף אינה מציינת האם אנשים אלה הועמדו לדין, באילו עבירות הורשעו ומה היה גזר דינם, אם בכלל.

גם אם טענת המדינה בדבר מעורבותם של 23 פלסטינים שקיבלו מעמד בישראל ב"גלגול פיגועים" היא מדויקת לחלוטין, הרי שאם ניקח בחשבון את הנתונים שסיפק משרד הפנים מהווים 23 אלה רק %0.02 מתושבי השטחים שקיבלו מעמד בעקבות נישואין לישראלים. נתון כזה אינו יכול לשמש בסיס לטענה גורפת בדבר סכנה כללית הנשקפת מכלל תושבי השטחים שנישאו לישראלים. טענת המדינה בדבר הסכנה הנשקפת מכל תושבי השטחים אינה משכנעת גם בשל העובדה שהחוק מתיר כניסת פלסטינים לישראל לצרכי עבודה, טיפול רפואי או כל "מטרה זמנית אחרת", ומתיר מתן מעמד קבוע בישראל למשתפי פעולה ולמשפחותיהם. החוק גם מתיר לתושבי שטחים שבקשתם לאיחוד משפחות כבר אושרה להמשיך ולשהות בישראל וקובע שמשרד הפנים ידון בבקשות שהוגשו לפני החלטת הממשלה.

ההיגיון שמאחורי טענת המדינה, לפיו די במקרים הבודדים שאותרו כדי להצדיק הענשתם של מאות אלפי אנשים יכול להצדיק, באותה מידה, הטלת איסורים נוספים. לפי אותו היגיון למשל, עשויה המדינה לאסור על כל הערבים אזרחי ישראל להיכנס ליישובים יהודיים, לאחר שאחד מהם ביצע פיגוע וכמה מהם היו מעורבים בסיוע לפיגועים. ומדוע לא תאסור המדינה גם על כל המתנחלים להיכנס לתחומי הקו הירוק, לאחר שאחד מהם הסיע את המתאבד שביצע את הפיגוע בצומת גהה ולאחר שמספר מתנחלים הורשעו במכירת נשק לפלסטינים?

שיקולים דמוגראפיים אכן מנחים את ממשלות ישראל מזה שנים ארוכות. אך חוק זה מוסיף חידוש חמור במיוחד: החל ביולי 2003, מעוגנת המדיניות הגזענית בחוק. החוק החדש, שהתקבל בכנסת ביולי 2003, הוא החוק הראשון בספר החוקים הישראלי השולל במפורש זכויות על בסיס של מוצא לאומי. הקביעה כי ישראלים יכולים לחיות עם בחירי ליבם ולהמשיך לגור במדינה, אלא אם כן הם נישאו לתושבי השטחים, היא גזענית ונוגדת את עיקרון השיוויון.

המוקד להגנת הפרט ובצלם קוראים לממשלת ישראל לשנות את מדיניותה ולנהוג בשיוויון כלפי כל אזרחיה ותושביה. בנוסף, קוראים בצלם והמוקד להגנת הפרט לכנסת לבטל את החוק החדש. על משרד הפנים לחדש לאלתר את הליכי איחוד המשפחות ורישום הילדים. הטיפול בבקשות אלה צריך להיות יעיל וענייני, בהתבסס על הכרה בזכותם של תושבי מזרח ירושלים להינשא לבחירי ליבם ולהתגורר איתם ועם ילדיהם במקום בו יבחרו.