דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

מדיניות ההרס: הריסת בתים והשחתת שטחים חקלאיים ברצועת עזה

תקציר, פברואר 2002

"הדחפור עקר עץ ואז נסע עליו וריסק אותו. לאחר שעקר וריסק את כל העצים בחלקה, חפר הדחפור בור גדול, שם בתוכו את העצים וכיסה אותם בחול. לאחר מכן יישר הדחפור את האדמה והמשיך לחלקה הסמוכה."
מתוך עדותו של ח'אלד ד'אהר, שדחפורי צה"ל הרסו יבולים שלו בסוף אפריל 2001

"בסביבות השעה 00:40 התעוררתי מהשינה לקולות ירי והפצצות שהיו מלווים ברעש של הדחפורים והטנקים שאנו שומעים מדי יום. לא צפינו שיהרסו את הבתים באזור שלנו ולא קיבלנו שום התראה המצד הפלסטיני או הישראלי לפנות את הבתים [...] לפתע אחד הילדים צעק: "צאו החוצה, היהודים הורסים את הבתים" והתחיל ליידות אבנים על דלתות השכנים כדי להעיר אותם. הילד התייפח בבכי וצעק."
מתוך עדותו של מתי'קאל אבו טאהא, שדחפורי צה"ל הרסו את ביתו ביולי 2001

ב-10.1.02 הרסו כוחות צה"ל 60 בתים במחנה הפליטים רפיח, סמוך לגבול מצרים. ארבעה בתים נוספים נהרסו באופן חלקי. למעלה מ-600 פלסטינים נותרו בלא קורת גג. תמונות של התושבים ושל הבתים ההרוסים הופצו בישראל וברחבי העולם ובמשך כמה ימים היה הנושא במרכז הדיון הציבורי. השאלות העיקריות בהן התמקד הדיון היו כמה בתים הרס צה"ל והאם התושבים שהו בבתיהם במהלך ההריסה. השאלה האם עצם הריסת הבתים היתה מוצדקת כמעט ולא נדונה.

מהדיווחים על הריסת הבתים ברפיח נדמה היה כי מדובר במבצע חד פעמי של ישראל, שנעשה בתגובה להריגת ארבעה חיילים יום קודם לכן. אולם, מאז תחילת אינתיפאדת אל-אקצא הרסה ישראל ברצועת עזה מאות בתים והשחיתה אלפי דונמים של שטחים חקלאיים. כתוצאה מכך נותרו אלפי תושבים בלא קורת גג ופרנסתם של אלפים נפגעה. הריסת הבתים התבצעה לרוב באישון לילה, מבלי שניתנה כל התראה לתושבי הבתים, וחלקם נאלצו להימלט מבתיהם כאשר הדחפור עמד כבר בפתח ביתם, מבלי שיוכלו להציל את רכושם. עקירת העצים והשמדת היבולים נעשו באופן שגרם נזק רב לקרקע, שלפחות בחלק מהמקרים ימנע את נטיעתה מחדש במשך שנים ארוכות. מדיניות זו ננקטה בעיקר ברצועת עזה, סביב התנחלויות, כבישים עוקפים ועמדות צבאיות.

המדיניות

מדיניות הריסת הבתים והשחתת השדות מתבצעת כחלק מאסטרטגיית ההגנה שפיתחה ישראל ברצועת עזה, במסגרתה מבקשת ישראל ליצור מעין "רצועות ביטחון" סביב למקומות בהם יש נוכחות של אזרחים ישראלים או כוחות ביטחון על-מנת למנוע פיגועים עתידיים.

נתונים

לא ניתן לקבוע באופן מדויק את היקף ההרס שגרמה ישראל ברצועת עזה אך קיימות כמה הערכות בנוגע לתוצאות מדיניות זו:

  • הריסות בתים - לפי נתונים של אונרוו"א, סוכנות הסעד לפליטים של האו"ם, הרס צה"ל מאז תחילת האינתיפאדה 655 בתים במחנות הפליטים ברצועת עזה, בהם התגוררו בעבר 5,124 תושבים. בנוסף, נהרסו באופן חלקי 17 בתים בהם התגוררו 155 בני אדם. שר הביטחון בנימין בן אליעזר מסר, לעומת זאת, כי "סה"כ מספר המבנים הפלסטינים שנהרסו באזור חבל עזה הוא כ-300. נתון זה כולל מבנים אשר שימשו למגורים, לחקלאות וחומות. בנוסף לכך נהרסו כ -175חממות. "
  • השחתת שטחים חקלאיים - באשר למספר העצים שנעקרו והשדות שהושחתו טען שר הביטחון כי "סה"כ נעקרו כ-5,500 דונם מטעים מכל הסוגים בצד הפלסטיני וכן חושפו כ-4,500 דונם של שטחי בור ופלחה." המרכז הפלסטיני לזכויות האדם בעזה דיווח על נתונים גבוהים בהרבה, לפיהם מאז תחילת האינתיפאדה ועד סוף יולי 2001 הושחתו כ-13,500 דונם של שטחים חקלאיים, המהווים כ -%7 מהשטחים החקלאיים ברצועה.

הביצוע

הריסת הבתים מתבצעת לרוב באמצע הלילה, מבלי שניתנת לתושבים התראה כלשהי על הכוונה להרוס את בתיהם. באזורים בהם מתנהלים חילופי אש בין פלסטינים לבין חיילי צה"ל, חלק מהדיירים, בעיקר נשים וילדים, עזבו את הבתים לאזורים בטוחים יותר, אולם ברוב המקרים נותרו כמה מהדיירים בבתיהם, בעיקר כדי לשמור על רכושם. מעשרות עדויות שגבה בצלם מפלסטינים עולה כי תושבים אלה נאלצו לברוח מבתיהם לאחר שהתעוררו מרעש הטנקים והדחפורים, שניצבו כבר בפתח ביתם. חלק מרכושם נקבר מתחת להריסות.

גם השחתת השדות ועקירת המטעים נעשתה מבלי שניתנה לתושבים כל התראה שאפשר להם לפנות, לפחות, את צינורות ההשקייה או רכוש אחר שהיה בשדות. עקירת העצים גרמה בחלק מהמקרים לנזק לטווח רחוק, ובחלק מהמקרים אף לנזק בלתי הפיך.

בחלק מהמקרים ירו חיילי צה"ל לעבר התושבים שביקשו להגיע, לאחר סיום הפעולה, למקומות בהם נהרס רכושם ואסרו עליהם להתקרב למקום.

הפרה של כללי המשפט הבינלאומי

מדיניות ישראל מהווה הפרה חמורה של כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי. הריסת הבתים והשחתת השטחים החקלאיים גרמה לפגיעה נרחבת באוכלוסייה האזרחית, שתיאלץ לשאת בתוצאות במשך שנים ארוכות. פגיעה כזו באוכלוסייה האזרחית אינה יכולה להיות מוצדקת, על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, תחת הטענה של "צרכים צבאיים דחופים," כפי שטוענים גורמים ישראלים רשמיים.

כוחות צה"ל הרסו שכונות מגורים שלמות בטענה שנחפרו תחת חלקן מנהרות והשחיתו שטחים חקלאיים, כולל שדות של עגבניות וקישואים שכלל לא ניתן למצוא בהם מסתור, בטענה שפלסטינים ירו מתוכם. כתוצאה מכך נגרם לקרקע נזק ארוך טווח, ובחלק מהמקרים בלתי הפיך, ופרנסתם של אלפי אנשים נפגעה למשך שנים ארוכות.

מדיניות זו מהווה ענישה קולקטיבית, האסורה אף היא על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי. הבתים שהרסו כוחות הביטחון והמטעים שנעקרו שייכים לפלסטינים שגם ישראל לא טוענת כי הם היו מעורבים בצורה כלשהי בפגיעה באזרחים ישראלים או בכוחות הביטחון. בחלק מהמקרים בוצעה הפגיעה ברכוש על-ידי כוחות צה"ל מיד לאחר שפלסטינים פגעו באזרחים ישראלים או בכוחות הביטחון, לפעמים, במקומות אחרים מאלה בהן נעשתה הפגיעה. הדבר מעלה את החשש כי המטרה בפעולות אלה היתה להעניש את הפלסטינים על הפגיעה ולהרתיעם מביצוע מעשים דומים. פגיעה ברכוש כפעולת נקמה או ענישה היא אסורה לחלוטין.

ישראל מסרבת לאפשר לפלסטינים שהיא פוגעת ברכושם לטעון את טענותיהם בפני גורם כלשהו, זאת בטענה של "צרכים ביטחוניים דחופים." עם זאת, הטענה כי מדובר בצרכים "דחופים" אינה מתיישבת עם העובדה כי הליך קבלת ההחלטה בנוגע לביצוע הריסות הוא ארוך ועם העובדה כי דובר צה"ל מצהיר כי במקרים רבים המתין צה"ל עם ביצוע ההריסות למועד הנוח לו.

אפילו לשיטת המדינה, לפיה פעולות ההריסה הן דחופות ולכן אין די זמן לאפשר דיון בנושא טרם הפעולה, עדיין מוטלת עליה החובה, לכל הפחות, לאפשר לאנשים לצאת מבתיהם לפני ההריסה ולפנות את רכושם. ירי באמצע הלילה לעבר בתים בהם מתגוררים אזרחים, כולל ילדים קטנים, אינו יכול להיחשב לשיטה מקובלת לפינוי אנשים מבתיהם.

ישראל מסרבת גם לפצות את הפלסטינים על הנזקים הנגרמים להם, למרות שמדובר בהפרה חמורה של כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי. החובה על תשלום פיצויים המעוגנת במשפט ההומניטארי הבינלאומי נועדה להבטיח שמדינות יעמדו בהתחייבותן לקיים את הוראות החוק. חובה זו מהווה סנקציה על הפרת החוק, בנוסף לסנקציות הפליליות שמדינות אמורות לנקוט נגד אלה האחראים להפרה. פטור ממתן פיצויים כמוהו כמתן הכשר לפגיעה ברכושם של תושבי השטחים, שישראל אחראית לשלומם מתוקף היותה הכוח הכובש בשטחים.

סיכום

ישראל נותרה הכוח הכובש בשטחים וככזה היא מחוייבת לשמור על שלומה וביטחונה של האוכלוסייה הפלסטינית ולהתחשב במדיניותה גם בצרכים של אוכלוסייה זו. אמנם, ישראל חייבת להגן על אזרחים ישראלים ועל כוחות הביטחון, אולם הגנה זו אינה יכולה להתבצע באמצעות פגיעה כה נרחבת באוכלוסייה הפלסטינית ועל-ידי הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

בצלם קורא לממשלת ישראל לחדול לאלתר מהריסה של בתים, עקירת עצים והחרבת שטחים חקלאיים. בנוסף, על ישראל לשלם פיצויים לכל הפלסטינים שנפגעו כתוצאה ממדיניות זו.