דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

צמאים לפתרון: מצוקת המים בשטחים ופתרונה במסגרת הסדר הקבע

יולי 2000, תקציר

 

מבוא

מאז תחילת הכיבוש ב-1967, הלך ועלה בצורה ניכרת הביקוש למים של האוכלוסייה הפלסטינית. ואולם, שליטתה ההדוקה של ישראל במשק המים של השטחים מנעה, באמצעות כמה שיטות, את התפתחותו של משק זה באופן שיספק את הביקוש הגובר למים, והביאה להיווצרות מחסור ומצוקה. בבסיס המדיניות הישראלית בנוגע למשק המים של השטחים עמדה הכוונה לשמר את כמויות המים שישראל משתמשת בהם. הדבר נעשה בשתי דרכים :הראשונה, היתה שימור החלוקה הלא שוויונית של מי התהום המשותפים שנוצרה עוד לפני הכיבוש. השניה היתה ניצול מקורות מים חדשים, להם לא היתה לישראל גישה לפני 1967, כמו האקוויפר המזרחי בגדה המערבית ואקוויפר עזה, בעיקר לטובת ההתנחלויות שהוקמו שם.

אחד המאפיינים הבולטים של המדיניות הישראלית במשק המים בשטחים הוא ההזנחה הניכרת של התשתיות, ובעיקר הזנחה בשני תחומי מפתח: בניית תשתיות לחיבור האוכלוסייה הכפרית לרשת של מים זורמים ותחזוקה ראויה של רשתות קיימות על מנת למנוע אבדן מים.

מקורות המים

חלק ניכר ממקורות המים המשמשים את ישראל לסיפוק כל הצרכים מהווים, על פי המשפט הבינלאומי, משאבי מים בינלאומיים, המשותפים גם לישראלים ופלסטינים. למרות זאת, הזכויות של הפלסטינים על חלקם מתוך המשאבים משותפים לא באו לידי ביטוי הלכה למעשה, והחלוקה שנקבעה הפכה בהדרגה למפלה ובלתי הוגנת. מצד אחד, אזרחי ישראל נהנים מתשתית לאספקת מים ביתית מתקדמת ואמינה, המאפשרת להם צריכת מים ללא הגבלה, לכל השימושים הביתיים והעירוניים. גם אם מעת לעת מתגלות רמות זיהום גבוהות במוקדי שאיבה מסוימים, המים שבסופו של דבר מגיעים לבתי הצרכנים הינם באיכות סבירה. מצד שני, האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים סובלת ממערכת אספקת מים לצריכה ביתית מפגרת ולא אמינה.

ישראל והפלסטינים שותפים באופן מובהק לשתי מערכות מים: אקוויפר ההר ואגן הירדן. בעוד שבאקוויפר ההר החלוקה היא 79% מול 21% לטובת ישראל, באגן הירדן אין לפלסטינים שום גישה. %100 מהמים מיועדים לישראל בלבד.

הפער בצריכה בין פלסטינים לישראלים

האפליה בשימוש במשאבי המים המשותפים בין ישראל לרשות הפלסטינית, משתקפת באופן מובהק בנתונים אודות צריכת המים של שתי האוכלוסיות: צריכת המים הממוצעת בגדה המערבית לצריכה ביתית, עירונית ותעשייתית היא כ -26 מ"ק לנפש לשנה בלבד, המהווים כ-70 ליטר ליום לנפש.

הפער בין צריכת המים של הפלסטינים לבין צריכת המים בישראל הוא עצום. ישראלי ממוצע משתמש לצריכה הביתית והעירונית בכ -103מ"ק לשנה, המהווים 282 ליטר ליום לנפש. במילים אחרות צריכת המים הממוצעת (לנפש) בישראל היא פי ארבע מהצריכה בשטחים. אם לשם דיוק השוואה מביאים בחשבון גם את צריכת המים של המגזר התעשייתי בישראל, מגיעים לכ-127 מ"ק לנפש לשנה, שהם 348 ליטר ליום לנפש, או פי חמש מהצריכה הפלסטינית המקבילה.

צריכת המים העירונית של ההתנחלויות ברצועת עזה מוערכת בכ-1.3 מלמ"ק לשנה. היות והאוכלוסייה המתגוררת באותן התנחלויות היא קטנה ביותר (6,100 נפשות ב-1998), המים המופנים לשימושים עירוניים מהווים 584 ליטר ליום לנפש, שהם כמעט פי שבעה מהצריכה המקבילה ביישובים הפלסטינים ברצועת עזה.

ארגון הבריאות העולמית והסוכנות האמריקאית לסיוע בינלאומי, ממליצים על 100 ליטר מים לנפש, ככמות מינימלית לסיפוק הצריכה הבסיסית, הכוללת בתוכה, מלבד האספקה הביתית, גם אספקה לבתי חולים, בתי ספר, בתי עסק, ומוסדות ציבור אחרים. צריכת המים הממוצעת בשטחים לנפש היא 70 ליטר ליום. בישראל ובהתנחלויות צריכת המים הממוצעת לנפש היא 348 ליטר ליום.

שלושה מאפיינים למצוקת המים בשטחים:

  • היעדר רשת מים: אחת האוכלוסיות הסובלות במיוחד מהמחסור במים הם תושבי אותם כפרים ומחנות פליטים בשטחים שאינם מחוברים לרשת של מים זורמים. בגדה המערבית בלבד, נכון לחודש יוני 2000 מדובר באוכלוסייה המונה כ-215 אלף נפשות לפחות, המתגוררת בלמעלה מ-150 כפרים. מקור המים העיקרי עבור אוכלוסייה זו הוא מי הגשמים, הנאספים בגגות הבתים ונאגרים בבורות הסמוכים לכל בית. מקור זה מספק מים לצריכה במשך כמה חודשים בלבד (בדרך כלל: נובמבר- מאי). בחודשי הקיץ נאלצת אוכלוסייה זו לאסוף מים ממעיינות סמוכים (אם יש כאלה) באמצעות בקבוקי פלסטיק וג'ריקנים, וכן לקנות מים מבעלי מיכליות פרטיים במחירים גבוהים.
  • אספקת מים מפלה ובלתי מספקת: כמה עיריות בגדה המערבית נאלצות ליישם, בעיקר בחודשי הקיץ, תכניות רוטציה בין אזורים שונים של העיר, על מנת לחלק את מעט המים העומדים לרשותן בין הצרכנים השונים. המשמעות של תכנית רוטציה היא שתושב אזור מסוים של העיר מקבל מים במשך מספר שעות ולאחר מכן מנותקים המים לכמה ימים כדי לספק מים לאזורים אחרים, עד שיגיע תורו מחדש. תכניות כאלה מונהגות בעיקר בעיריות חברון, בית לחם וג'נין.

    שורש התופעה נעוץ בעליית הביקוש למים בעונה החמה. אולם, בעוד שביקוש זה עולה הן בקרב האוכלוסייה הפלסטינית והן בקרב המתנחלים, מנהיגה חברת מקורות מדיניות מפלה, ומגבירה את האספקה להתנחלויות מצד אחד, ולא מתגברת או אף מצמצמת את האספקה לערים הפלסטיניות מצד שני. צמצום האספקה בשעות בהן צריכת המים עולה נעשה באמצעות סגירת הברזים בצמתים של קווי הצנרת הראשיים המובילים מים לערים הפלסטיניות
  • איכות מים ירודה: להבדיל מהמצב בגדה המערבית, הבעיה החריפה ביותר במשק המים של רצועת עזה איננה מחסור במים או אספקה בלתי סדירה בחודשי הקיץ, אלא האיכות הירודה של המים הזורמים בצנרת. איכות זו פוגעת באופן קשה ברמת החיים של תושבי הרצועה, וחושפת אותם בפני סכנות בריאותיות חמורות. מקור המים המקומי היחיד של רצועת עזה הוא אקוויפר עזה, וממנו נשאבים המים המספקים כ-96 אחוזים מהצריכה הכוללת של האוכלוסייה הפלסטינית. אקוויפר זה עובר מאז שנות החמישים תהליכי המלחה וזיהום, המחריפים ככל שגדלה הצריכה והשאיבה.

    הסיבה המרכזית לתופעת ההמלחה של האקוויפר היא מה שמכונה" שאיבת יתר, "שמשמעותה היא שאיבת כמות מים העולה באופן ניכר על כמות הגשמים הממלאים כל שנה מחדש את האקוויפר.

הסדר הביניים

למרות שגורמים ישראליים רשמיים מתייחסים אל הסכם הביניים שנחתם בין ישראל לרשות ב-1995 (אוסלו ב') כאל נקודת מפנה בה הועברה האחריות על משק המים לרשות הפלסטינית, למעשה הוא לא שינה באופן מהותי את היקף השליטה של ישראל על משק זה. שליטה זו באה לידי ביטוי בסמכותה של ישראל להטיל וטו על כל פרויקט חדש בתחום המים, הן במסגרת ועדת המים המשותפת והן במסגרת הסמכויות של המינהל האזרחי.

נקודת המוצא של ההסכם באשר לשאלת חלוקת המים מהמקורות המשותפים היא שכמויות המים שצורכת ישראל, הן בתוך הקו הירוק והן בתוך ההתנחלויות, לא יצומצמו. לפי עיקרון זה, כל כמות מים נוספת שתנוצל על-ידי הפלסטינים תופק בעתיד ממקורות בלתי מנוצלים, ולא במסגרת חלוקה מחדש של המקורות הקיימים. מנקודת מבט של צרכי המים של האוכלוסייה הפלסטינית, ה"הישג "המוחשי היחיד שטמון בהסכם זה הוא ההסכמה הישראלית-פלסטינית לתגבר את אספקת המים לשטחים בכ-30 אחוזים במשך תקופת הביניים, כלומר לתקופה שבין ספטמבר 1995 למאי. 1999 נכון לחודש יוני, 2000 יותר משנה לאחר תום תקופת הביניים כפי שנקבע בהסכם, רק כמחצית מהתוספת שהובטחה מופקת בפועל ומסופקת לאוכלוסייה הפלסטינית.

חלוקת המים המשותפים בהסדר הקבע

העיקרון המרכזי לחלוקת מים בין מדינות, עליו מצביע המשפט הבינלאומי, הוא עיקרון השימוש ההוגן והסביר. המפתח שבצלם מציע לאמץ לצורך מימוש עיקרון זה להסדר חלוקה בין ישראלים לפלסטינים הוא סיפוק הצרכים הבסיסיים של כל אדם. הנחת המוצא היא שכעיקרון, לישראלים ופלסטינים צרכי מים עכשוויים ופוטנציאליים דומים, ולכן הכמות המוקצית לכל צד לצרכים הבסיסיים תיקבע על פי גודל האוכלוסייה. מפתח זה מתיישב עם הדרישות השונות שקובע המשפט הבינלאומי.

הסדרי הניהול והשליטה על המקורות המשותפים שיאומצו במסגרת המשא ומתן על הסדר הקבע, נוגעים באופן ישיר בזכויות האדם של ישראלים ופלסטינים. הימנעות משיתוף פעולה הדוק בשימור משאבי המים המשותפים תגרום לצמצום יכולתם של שני הצדדים להתמודד עם סכנות כגון זיהום, המלחה וירידת מפלסים, ותגביל את יכולת המימוש של זכותם של ישראלים ופלסטינים למים ולהנאה ממשאבי הטבע שלהם. בנוסף, יישום מוצלח של עיקרון השימוש ההוגן והסביר, מחייב אימוץ הסדר שיספק כלים לשיתוף פעולה הדוק וממושך וכן מנגנונים לפיתרון מצבים של אי הסכמה. העיקרון הכללי שבצלם מציע לאמץ בשאלת השליטה והניהול של מקורות המים המשותפים הוא עיקרון הניהול המשותף, שיבוא לידי ביטוי באמצעות מוסד ישראלי-פלסטיני בעל מומחיות ויכולת אכיפה של מדיניותו.

פיצוי על הפרות של זכויות האדם

שליטתה של ישראל על משק המים של השטחים בזמן הכיבוש היתה כרוכה בהפרת המשפט הבינלאומי וזכויות האדם. לכן, הסכם הקבע צריך לכלול תיקון ופיצוי מצד ישראל על אותן הפרות. עיקר ההפרות הדורשות תיקון ופיצוי הן : הפרת הזכות לתנאי מחייה ודיור נאותים; הפרת הזכות לבריאות כתוצאה שההשפעה השלילית של המחסור במים וצריכת המים באיכות ירודה על בריאות הציבור; ניצול בלתי חוקי של משאבי המים של השטחים לטובת ההתנחלויות; הנהגת מדיניות המפלה בין פלסטינים לבין מתנחלים בכל הנוגע לאספקת מים.