דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

שבויים של שלום: מעצר מינהלי במהלך תהליך אוסלו

תקציר, יוני 1997

בדו"ח מתואר השימוש שעשתה ישראל באמצעי המעצר המינהלי החל מספטמבר 1993 ועד מאי 1997.

במהלך תקופה זו, נעצרו כ-800 פלסטינים ללא האשמה או משפט. בעת פרסום הדו"ח החזיקה ישראל 249 פלסטינים במעצר מינהלי. בשעה שבמסגרת הסכמי אוסלו שיחררה ישראל אלפי אסירים פלסטינים שהורשעו על-ידי בית-משפט, היא המשיכה לנקוט באמצעי המעצר המינהלי בקנה מידה נרחב.

משך המעצרים התארך באופן משמעותי בתקופה שלאחר חתימת הסכמי אוסלו. מפקדים צבאיים הוסמכו לעצור אנשים לתקופות של עד שישה חודשים. הם הורשו להאריך את המעצרים בשישה חודשים מדי פעם, ללא הגבלה על מספר הארכות המעצר. בעת פרסום הדו"ח, היו 11 אנשים שהוחזקו במעצר מינהלי למעלה משנתיים וחצי וצווי המעצר נגדם הוארכו בחצי שנה נוספת. מעצרו של מחמוד זייד למשל, הוארך כבר שמונה פעמים ובעת פרסום הדו"ח הוא הוחזק במעצר מינהלי באופן רצוף מאז אוגוסט 1994. צווי המעצר של למעלה ממחצית העצירים המינהליים הוארכו לפחות פעם אחת. שימוש נרחב זה בהארכות מעצר הינו חסר תקדים; בעוד שישראל עצרה פלסטינים רבים במהלך האינתיפאדה, רק לעתים רחוקות הוארכו מעצריהם מעבר לתקופת המעצר המקורית.

ישראל עשתה שימוש גורף בסמכותה לעצור מינהלית, בהחזיקה אנשים למשך שנים מבלי להעמידם לדין. באופן זה, שמה ישראל ללעג את מערכת ההגנות שבחוק הישראלי ובמשפט הבינלאומי בנוגע לזכות לחירות ולהליך הוגן :

  • במקום להפעילו כאמצעי מניעתי, השתמשו הרשויות במעצר מינהלי כתחליף לענישה, בעיקר כאשר לא היו בידיהן הוכחות לאשמה, או כאשר העדיפו להימנע מלהציג בהליך פלילי את הראיות שברשותן. שימוש כזה במעצר מינהלי הוא אסור בתכלית, שכן מעצר מינהלי לא נועד לאפשר למדינות לעקוף הליכים משפטיים.
  • ישראל פירשה את המושג "ביטחון" באופן נרחב ביותר, כך שהתבטאויות ופעילויות פוליטיות בלתי אלימות נחשבו למסוכנות. כך, למשל, אישר השב"כ שח'אלד ג'רדאת, שהושם במעצר מינהלי, לא נחשד במעורבות בפעילות אלימה כלשהי. אחת הסיבות שצויינה בצו המעצר המינהלי של ג'מאל אחמד היא שהוא "הסית כנגד תהליך השלום". שימוש כזה מהווה הפרה בוטה של הזכות לחופש ביטוי והזכות לחופש דעה, המעוגנות במשפט הבינלאומי. לו היו אותן אמות מידה מיושמות בתוך ישראל, מחצית מפעילי הליכוד היו מוחזקים במעצר מינהלי.
  • לעצירים לא נמסר כל מידע בנוגע לסיבות למעצרם ולא ניתנה להם כל הזדמנות להפריך את החשדות נגדם. ברוב המקרים ההסבר היחיד שניתן לעציר היא היותו "פעיל בכיר בחזית העממית" (או בחמאס, וכו'). למרות שעציר מינהלי יכול לערער על מעצרו, למעשה לא ניתנת לו הזדמנות להגן על עצמו, מאחר וכל המידע המתייחס אליו הינו חסוי. במחאה על הליקויים בהליך הביקורת השיפוטית של המעצרים המינהליים, החרימו כל העצירים הפלסטיניים את הליך הערעור מאז אוגוסט 1996, והליך המעצר המינהלי התקיים ללא כל פיקוח שיפוטי.
  • ישראל החזיקה פלסטינים במעצר לתקופות ארוכות. עצירים הוחזקו עד ארבע שנים במעצר מינהלי מבלי שידעו את הסיבה לכך ומבלי שידעו מתי ישוחררו. לחוסר ודאות זה השלכות קשות על העצירים ועל משפחותיהם.
  • העצירים הוחזקו בתחומי מדינת ישראל, תוך הפרה בוטה של הוראות במשפט הבינלאומי האוסרות על העברת עצירים מחוץ לתחומי השטח הכבוש. בשל הסגר על השטחים, זכויות עצירים לביקורי משפחות ולגישה לעורכי דין נפגעו באופן קשה.

מעצר מינהלי הוא חוקי לפי המשפט הבינלאומי, אשר מכיר בכך שבנסיבות מסויימות אין חלופה למעצר מניעתי. עם זאת, בשל הפגיעות הקשות בזכויות להליך משפטי הוגן הטבועות באמצעי זה, והסכנה הברורה לניצולו לרעה, הציב המשפט הבינלאומי הגבלות נוקשות על יישומו. המשפט הבינלאומי דורש שמעצר מינהלי יופעל כאמצעי מניעתי חריג, לטווח קצר, בתגובה לסכנות מוחשיות לביטחון. מעצר מינהלי בשטחים אינו עונה על דרישות אלה.

בהמלצות הדו"ח קרא בצלם לממשלה לשחרר לאלתר את כל העצירים המינהליים או להעמידם לדין בגין העבירות הפליליות שהם נחשדים בביצוען.