דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

אכיפת החוק על אזרחים ישראלים בשטחים

מארס 1994, תקציר

מבוא

עימותים אלימים בין תושבים פלסטינים לבין אזרחים ישראלים בשטחים, הם דבר שבשיגרה. מאז תחילת האינתיפאדה רבו ההתנגשויות והוחרפו, וחלק גדול מהן מסתיים בגרימת נזק לרכוש, בפציעת בני אדם ואף במוות.

דו"ח זה בודק את טיפולן של הרשויות בעבירות של אזרחים ישראלים נגד פלסטינים בשטחים במהלך האינתיפאדה. רובם הגדול של אירועים אלה בוצע בידי מתנחלים הגרים בשטחים, ומיעוטם המבוטל בידי אזרחים ישראלים תושבי מדינת ישראל.

הרשויות האמורות לטפל בעבירות כאלה הן: צה"ל, המשטרה, פרקליטות המדינה ובתי המשפט. התחקיר העוסק בטיפולו של צה"ל מתבסס על עדויות חיילים וכן על עשרות עדויות שנגבו מפלסטינים על-ידי בצלם ועל-ידי ארגוני זכויות אדם אחרים. על מנת לעמוד על טיפולן של מערכות המשטרה והמשפט, בדק בצלם מידגם של 206 מקרים של פגיעות בפלסטינים, הכוללים פגיעות ברכוש, פגיעות בגוף וגרימת מוות, שיש לגביהם לפחות חשד סביר כי נגרמו על-ידי אזרחים ישראלים.

מעמדם המשפטי של האזרחים הישראלים בשטחים

בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה קיימות שתי מערכות משפט, אחת חלה על הפלסטינים והאחרת על אזרחים ישראלים. המדיניות של השלטון הישראלי להחיל את החוק הפלילי הישראלי על כל אזרח ישראלי ועל כל יהודי שאיננו אזרח יצרה מציאות משפטית אשר מבחינה בין אוכלוסיות על-פי מוצאן הלאומי. בעוד האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים כפופה לחוק המקומי או הצבאי, ופלסטינים המבצעים עבירות נשפטים בבתי משפט מקומיים ולרוב בבתי המשפט הצבאיים, הרי אזרחי ישראל המבצעים עבירות פליליות בשטחים, כפופים לחוק הישראלי ונשפטים בבתי המשפט בארץ. מערכת המשפט הישראלית מבטיחה להם חירויות וערבויות משפטיות שאינן מוקנות לנאשמים הפלסטינים בשטחים, וגם העונשים המכסימאליים הקבועים בחוק שלפיו הם נשפטים, בדרך כלל נמוכים יותר.

מצב זה, שבו זהותו של אדם היא הקובעת על-פי איזו מערכת משפט ובאיזה בית-משפט יישפט, מנוגד לעקרון השוויון בפני החוק.

אלימות של אזרחים ישראלים נגד פלסטינים בשטחים

האלימות של אזרחים ישראלים בשטחים כלפי התושבים הפלסטינים לובשת צורות רבות ושונות. החמורה שבהן היא, כמובן, זאת שכתוצאה ממנה קופחו חיי פלסטינים.

פלסטינים שנהרגו מידי אזרחים ישראלים:

סה"כ
1993
1992
1991
1990
1989
1988
62
14
1
6
9
17
15

מתוך 62 המקרים האלה, בארבעה היו היורים בסכנת חיים, בשלושה הכניסו עצמם היורים במודע לסכנה. על שישה מקרים אין בידינו מספיק פרטים וב-49 המקרים הנותרים, הרגו אזרחים ישראלים תושבים פלסטינים בנסיבות בהן לא נשקפה להם סכנת חיים.

במקרים רבים נוהגים אזרחים ישראלים, ובעיקר כאלה המתגוררים בשטחים, להשתמש בנשק לצורך תגובה החורגת ממה שנחוץ לצורך הגנה עצמית. קרי, לרדוף אחרי מיידי אבנים ולירות לעבר גופם, גם כאשר ברור כי כבר אינם מהווים סכנה. תגובה כזו מנוגדת באופן חד-משמעי לחוק הפלילי ולהוראות הפתיחה באש החלות על אזרחים.

פעולות יזומות כנגד פלסטינים ורכושם, נעשות על- ידי יחידים ועל ידי קבוצות מאורגנות, תוך שימוש בנשק ובתחמושת שצה"ל מעמיד לרשותם, לצורך הפחדה, הרתעה וענישה. בחלק ניכר מהמקרים, הפעולות הללו הן פרי מעשה מתוכנן, יזום ומאורגן היטב על-ידי קבוצות מתנחלים ביישובים היהודיים בשטחים. קבוצות אלה מקבלות גיבוי מהמנהיגות הממוסדת של המתנחלים.

הפעולות היזומות של המתנחלים נגד התושבים הפלסטינים, כוללות כניסה לכפרים, ירי בבתים ובדודי שמש, חבלה ושריפה של כלי רכב, התפרעויות אלימות, חסימות צירי תנועה, ניפוץ שמשות, השחתת יבולים ועקירת עצים, התנכלות לסוחרים ולבעלי דוכנים בשוק וכדומה.

ריבוי ההתפרעויות ומעשי האלימות של המתנחלים נגד האוכלוסיה הפלסטינית, והאופי המאורגן של חלק ניכר ממעשים אלה, מעידים על כך שאין אלה עבירות פליליות בלבד, אלא אלימות על רקע אידיאולוגי ופוליטי.

צה"ל

על פי המשפט הבין-לאומי וגם על-פי החוק הישראלי, על צה"ל לפעול כדי למנוע פגיעה בפלסטינים. כאשר מתרחשת פגיעה כזאת בנוכחות חיילים, עליהם לעצור את הפוגע ולהעבירו לידי המשטרה. אם לא עלה בידיהם לעשות כן, עליהם לדווח למשטרה על האירוע, כדי שזו תוכל לחוקרו. למותר לציין כי במקרה שנשקפת לפלסטינים סכנת חיים מידי אזרחים ישראלים, על חיילי צה"ל למנוע את הסכנה בכל האמצעים, כולל ירי לעבר התוקף.

סמכויות החיילים וחובתם בכל הנוגע לאכיפת החוק על התושבים היהודים בשטחים, אינן ברורות דיין. קיים פער בין ההנחיות הכתובות וההצהרות הפומביות שניתנות על-ידי מפקדים בכירים, לבין ההוראות שמגיעות לחיילים בשטח ולבין האופן שבו מפרשים אותן החיילים.

קשה לקבוע בוודאות אם הפער בין ההכרזות הפומביות של המפקדים הבכירים לבין ההוראות המגיעות לחיילים בשטח נובע רק ממחדל מתמשך של מפקדי הצבא, שאינם מבהירים את ההוראות לפקודיהם, או שמא ההוראות המגיעות לשטח משקפות את המדיניות של צה"ל, בעוד שההצהרות בתקשורת והפקודות הכתובות אינן אלא מס שפתיים שמשלם הצבא לשלטון החוק.

במקרים רבים בהם נוכחים חיילים במעשי אלימות של מתנחלים נגד פלסטינים, אין הם מנסים לעצור או למנוע את המעשים הללו או לפחות לקחת מהמתפרעים את פרטיהם האישיים ולדווח למשטרה. ניסיונותיו של צה"ל למנוע מעשים בלתי חוקיים של מתנחלים נגד התושבים הפלסטינים, או לעצור את המשתתפים בהם, אם בכלל, הם מעטים וקלושים. יש מקרים בהם לא זו בלבד שהחיילים לא מנסים לעצור בעד פעולות אלימות של מתנחלים, אלא שותפים בעצמם לאותם מעשים.

במקרים רבים של פעולות אלימות מצד מתנחלים מטיל צה"ל הגבלות תנועה, כולל עוצר, על התושבים הפלסטינים, ואינו עושה כן לגבי התושבים היהודים. הדבר נעשה כדי להגן על הפלסטינים מפני המתנחלים, אולם יוצר מצב אבסורדי, כשההגבלות מוטלות על המותקף ולא על התוקף.

בניגוד לחובתו, מגלה צה"ל אוזלת יד מתמשכת בטיפולו באלימות של המתנחלים נגד תושבים פלסטינים. אוזלת יד זו איננה מקרית, אלא תולדה של הקשר ההדוק בין צה"ל והמתנחלים. על פי העמדה הרשמית, כוחות הביטחון הינם האחראים הבלעדיים להשלטת הסדר ואכיפת החוק בשטחים. יחד עם שאר זרועות השלטון, רואה צה"ל במתנחלים אוכלוסיה התורמת רבות לביטחון ולהשלטת הסדר הציבורי בשטחים, ואף משתף אותה באופן רשמי בפעילותו.

מהישנותם של המחדלים בתגובתו של צה"ל למעשי אלימות של מתנחלים, חרף התרעות חוזרות ונשנות של פוליטיקאים, עתונאים וארגוני זכויות-אדם , ניתן להסיק כי המחדלים הללו אינם בגדר חריג, אלא מצביעים על מדיניות כוללת של צה"ל . על רקע הקשר המיוחד בין צה"ל לבין התושבים היהודים בשטחים, מתעורר חשש כי מדיניות זו היא תולדה של מצב בו כל אחד מהצדדים מודע לתרומתו של השני לחיזוק מנגנון השליטה היהודי באיזור .

צה"ל נכשל באופן מתמשך בהשלטת החוק על המתנחלים בשטחים ובשמירה על חייהם, גופם ורכושם של התושבים הפלסטינים מפני ההתקפות החוזרות ונשנות של התושבים היהודים. היחס של צה"ל כלפי גילויי האלימות הללו נע בין "אי-התערבות מרצון" לבין צורות אקטיוויות יותר של שיתוף פעולה. כל עוד נוקט צה"ל במדיניות פשרנית וסלחנית זו, ואף בשיתוף פעולה עם גילויי אלימות, הוא תורם באופן פעיל להמשכם של מעשי האלימות.

המשטרה

יש ליקויים חמורים בכל הנוגע לטיפול המשטרה בעבירות המיוחסות לאזרחים ישראלים נגד תושבים פלסטינים בשטחים. למעשה, דבר לא השתנה בנושא זה מאז התפרסם דו"ח קרפ לפני 10 שנים.

במקרים רבים לא נפתחה כלל חקירה, כולל בכמה מקרי מוות. ככלל, אירועים של הפרת החוק עליהם לא הוגשה תלונה אינם נחקרים, וזאת גם במקרים בהם קיבלה המשטרה מידע ממקורות חיצוניים.

תושבים פלסטינים נמנעים לעתים קרובות מלהגיש תלונה למשטרה נגד אזרחים ישראלים, מתוך אי-אמון בסיסי ביכולתן של המשטרה ומערכת המשפט הישראליות לעשות דין ולאכוף את החוק במקרים מסוג זה.

התנהגות השוטרים כלפי פלסטינים אשר באים להגיש תלונה, וכן אופן הטיפול בתלונות, מחזקים שוב ושוב את אי האמון של הפלסטינים בעבודת המשטרה: שוטרים מסרבים לעתים קרובות לקבל תלונות של פלסטינים או לחילופין שולחים אותם מתחנת משטרה אחת לשנייה. כשנפתחת חקירה, היא מסתיימת על-פי רוב בלי שאיש יועמד לדין.

במקרים אחדים לא הצליחה המשטרה לאתר את התיק, וזאת גם במקרים בהם דווח בתקשורת על התפתחויות בחקירה, כגון ניתוחי גופות, ביצוע חיפושים בבתים, ואף מעצרי חשודים לצורך חקירה. במקרים אחרים הכחישה המשטרה את קבלת התלונה, וזאת גם במקרים בהם ליוו מתנדבי המוקד להגנת הפרט את המתלוננים, והיו נוכחים בעת הגשת התלונה.

במקרים רבים מתארכת החקירה במשטרה גם שנתיים ויותר לאחר האירוע, או שהתיקים מתעכבים במחלקת התביעות המשטרתית זמן רב לאחר פיענוח המקרה, מבלי שיוגש כתב אישום. לעיכובים האלה יש השלכות חמורות מבחינת עשיית הדין ומיצוי הדין.

סגירת תיקים בנימוק של "עבריין לא נודע" נהפך כמעט לנורמה, כולל בלא מעט מקרים בהם היו לכאורה פרטים מזהים של העבריין.

גם המצב בתחום חקירות מקרי מוות בהם מעורבים אזרחים ישראלים בשטחים, לא השתנה מאז נקבע בדו"ח ועדת קרפ כי: "התרשמות צוות המעקב מהחקירה (...) היתה שלא נתגלו המרץ הראוי והזריזות המתבקשת לחקירות מסוג זה והוצבו סימני שאלה באשר לדרך החקירה עצמה."

כמות הליקויים, אופיים, והישנותם, מצביעים בבירור כי המחדל נושא אופי שיטתי ולא אקראי. העובדה כי במקרים רבים - כולל מקרי מוות - לא נפתחה כלל חקירה או שתיקים "הלכו לאיבוד," מצביעה על זלזול מצד המשטרה בחייהם של התושבים הפלסטינים, בגופם וברכושם.

אזלת היד של המשטרה בכל הנוגע לטיפולה בעבירות המיוחסות לאזרחים ישראלים בשטחים נגד פלסטינים, אינה נובעת מרשלנות של החוקרים או היעדר כוח אדם בלבד. כפי שכבר סיכמה ועדת קרפ לפני 12 שנה, לאחר שהצביעה על "ליקויים של ממש" בתפקיד המשטרה במקרים מסוג זה:

...נראה שהליקויים האמורים, הגם שהם מחייבים מצד עצמם טיפול שרשי ביותר, אינם אלא סימפטום לבעיה עמוקה יותר, שיש בה תחילתו של תהליך מסוכן, שסופו מי ישורנו.

...לא במעקב טכני אחד החקירות, לא באמות מידה של שיטות חקירה ולא בזוית הראיה המשפטית טמון המפתח, אלא בשדוד מערכות במושגי שלטון החוק במובנו הרחב והעמוק.

המערכת המשפטית

המערכת המשפטית מקבלת את חומר החקירה מן המשטרה, והיא אחראית על העמדת החשודים לדין (אחריות הפרקליטות) ועל שפיטתם (מערכת בתי המשפט). התחקיר של בצלם מעלה לפחות סימני שאלה באשר לאופן טיפולה של המערכת המשפטית בעבירות שבוצעו על-ידי יהודים בשטחים כנגד פלסטינים.

א. פרקליטות המדינה

ניסיון לבחון את טיפולה של הפרקליטות בתיקים של תושבים יהודים החשודים בעבירות אלימות נגד פלסטינים בשטחים, נתקל בקשיים בשל חוסר מידע הן לגבי תיקים שנסגרו על ידיה, הן לגבי השיקולים שהביאו אותה במקרים רבים להמיר סעיפי אישום בבית משפט לסעיפים קלים יותר (במסגרת עסקת טיעון), והן לגבי הסיבות בגינן לא הגישה הפרקליטות ערעור על קולת העונש שניתן בערכאות הנמוכות.

לא ניתן, איפוא לקבוע מסקנות חד-משמעיות לגבי טיפול הפרקליטות בתיקים אלה. עם זאת, עולות מתחקיר בצלם כמה שאלות ביחס לטיפולה של הפרקליטות בתיקים אלה:

  1. אחוז גבוה של תיקים העוסקים במקרי מוות נסגרו על-ידי הפרקליטות בנימוק של חוסר ראיות להעמדה לדין. סגירת תיקים אלה תמוהה, לאור הנתונים שהעלה תחקיר בצלם (כאמור לא התאפשר לבצלם לעיין בתיקים עצמם).

  2. במספר מקרי מוות הסכימה הפרקליטות להמיר את סעיף האישום המקורי מהריגה לגרימת מוות ברשלנות במסגרת עסקאות טיעון. תופעה זו כשלעצמה אינה בגדר חריג, שכן מדי שנה נערכות אלפי עסקות טיעון על-ידי הפרקליטות, אולם מהבדיקה שערך בצלם עולה כי לפחות בחלק מהמקרים בהם הובאו תושבים יהודים למשפט בשל גרימת מוות של תושב פלסטיני בשטחים, היו ראיות כבדות משקל נגד הנאשמים. במקרים אלה לא נראית לעין סיבה לעריכת עיסקת טיעון, שכתוצאה ממנה המירה הפרקליטות את סעיפי האישום המקוריים לסעיפים קלים יותר.

  3. בחלק מהמקרים בהם הטיל בית המשפט בערכאה נמוכה עונשים קלים על תושבים יהודים שפגעו בפלסטינים, לא הגישה הפרקליטות ערעור על קולת העונש; זאת על אף שבטיעונים לעונש ביקשה הפרקליטות להחמיר בעונשו של הנאשם.

יש לציין, כי במהלך כל התקופה הופעלו על הפרקליטות לחצים שונים מצד פוליטיקאים ומתנחלים. אין ביכולתו של בצלם להוכיח קשר סיבתי בין לחצים אלו, לבין המסקנות הנ"ל. עם זאת , על רקע האווירה הציבורית בישראל (במיוחד במהלך האינתיפאדה) המקלה ראש בפגיעות של יהודים בפלסטינים בשטחים, ובהיותנו מודעים ללחץ הכבד שהופעל על- ידי המתנחלים ותומכיהם גם במערכת הפוליטית, איננו יכולים להתעלם מהחשש שלאלה היתה השפעה על הנטייה הסלחנית ועל אי מיצוי הדין עם עבריינים יהודים.

ב. בתי המשפט

חומרת העונש המוטל על מבצע עבירה מבטאת את מידת החומרה שמייחס לה השופט, וכלל מדיניות הענישה של המערכת המשפטית לגבי עבירה מסוימת, משקפת את סולם הערכים של החברה כולה.

על יסוד המידע שבידי בצלם, אין מנוס מהקביעה כי בתי המשפט מקלים מאוד בעונשם של אזרחים ישראלים המורשעים בעבירות נגד פלסטינים, וזאת בלא כל יחס לחומרת העבירה ובוודאי בהשוואה לגזרי דין המוטלים על פלסטינים המורשעים בעבירות דומות.

חלק מבתי המשפט מגלה הבנה למניעיהם הלאומניים והדתיים של הנאשמים, ואין הוא מביא לידי ביטוי בחומרת העונש את הערך העליון של חיי אדם.

בית המשפט העליון, ביושבו כבית משפט לערעורים פליליים, עומד במהלך כל השנים על המשמר נגד מגמה זו. הוא נוטה להחמיר יותר עם העבריינים היהודים ומדגיש בפסקי דין שוב ושוב את הצורך בהרתעה של אלה העושים דין לעצמם, את הצורך שהעונשים יהלמו את חומרת העבירות, ואת הערך העליון של חיי אדם . עם זאת, בסך הכל זוהי המגמה המצטיירת, כפי שניתן לראות, למשל, מסיכום 12 המשפטים שנערכו בין השנים 1992-1988, נגד אזרחים ישראלים שהואשמו ברצח, הריגה או גרימת מוות ברשלנות של פלסטינים תושבי השטחים. בעת כתיבת דו"ח זה, הסתיימו 11 מן המשפטים , לפי הפירוט הבא:

  1. הורשע ברצח - נאשם אחד

  2. הורשע בהריגה - נאשם אחד

  3. הורשעו בגרימת מוות ברשלנות שישה - נאשמים

  4. נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין ונשלח לאישפוז פסיכיאטרי - נאשם אחד

  5. הורשעו בהצתה, יריות באיזור מגורים, פציעה בנסיבות מחמירות והיזק
    לרכוש ולבעל חיים - שני נאשמים בתיק אחד

  6. זוכה - נאשם אחד

בחמישה מהמקרים הומר סעיף האישום מהריגה לגרימת מוות ברשלנות, בעקבות עיסקת טיעון.

פרט לנאשם שהורשע ברצח ונידון למאסר עולם, שהוא עונש חובה על כל מי שמורשע ברצח, היו העונשים שהוטלו על הנאשמים קלים באופן משמעותי: הנאשם שהורשע בהריגה, שהעונש המכסימאלי עליה הוא 20 שנות מאסר, נידון ל שלוש שנות מאסר. העונש המקסימאלי על גרימת מוות ברשלנות הוא שלוש שנות מאסר. ששת הנאשמים שהורשעו בעבירה זו נידונו ל-18 חודשי מאסר בפועל (נאשם אחד)חמישה חודשי מאסר בפועל (נאשם אחד) או עבודות שירות לתקופה של עד שישה חודשים (ארבעה נאשמים אחרים).

בכמה פסקי דין הסבירו השופטים את ההקלה בעונשם של עבריינים יהודים בנסיבות השוררות בשטחים, קרי האינתיפאדה. לא אחת גילו הבנה למצוקת התושבים היהודים בשטחים או הטילו דופי בנפגעים הפלסטינים, בהיותם פעילים באינתיפאדה. כך למשל, בפסק דינו של ראש המועצה האיזורית בנימין, פנחס ולרשטיין, שהורשע בגרימת מוות ברשלנות של רבאח מחמוד חוסיין חאמד בבית המשפט המחוזי בירושלים, כתב השופט עזרא הדיה בנימוקיו כי:

המקרה שלפנינו הוא ללא ספק מצער ביותר, מה גם שקופחו בו חיי אדם. אולם, יחד עם זאת, אין לשכוח שהמנוח וחברו זיאד, שכפי הנראה היו פעילים ב"אינתיפאדה," היו"התוקפים," שבמעשיהם האלימים ובהתנהגותם הבוטה והתוקפנית איימו על שלומו, גופו ואף על חייו של הנאשם, הנתקף ...כמו כן שמתי לנגד עיני את האמרה שאין 'לדון את חברך עד שתגיע למקומו '

בהשוואת העונשים לעונשם של פלסטינים שנדונו על עבירות דומות, עולה בבירור כי מחוץ למספר מקרים יוצאי דופן, נוטים בתי המשפט הישראלים להחמיר בענישתם של פלסטינים ולהקל בעונשם של אזרחים ישראלים שביצעו עבירות זהות. על עבירה של ידוי אבנים, למשל, נדונו פלסטינים בבתי משפט צבאיים ואזרחיים לעתים קרובות לשנת מאסר בפועל, ובמקרים מסויימים לעונשים כבדים הרבה יותר.

מסקנות

השלטון הישראלי נכשל בתפקידו להגן על חייהם, על גופם ועל רכושם של התושבים הפלסטינים מפני ההתקפות החוזרות ונשנות של האזרחים הישראלים בשטחים.

הרשויות השונות נוקטות במדיניות בלתי מוצהרת של סלחנות, פשרנות ואי מיצוי הדין עם אזרחים ישראלים שפוגעים באוכלוסיה הפלסטינית.

כל אחת מזרועות השלטון והחוק, וכולן גם יחד, נוטות להקל ראש בגילויי האלימות הרבים של אזרחים ישראלים נגד תושבים פלסטינים בשטחים.

שלטונות ישראל פועלים בדרך של איפה ואיפה בין ישראלים לפלסטינים בבואם לאכוף את החוק בשטחים. אפליה זו והמחדלים הרבים באכיפת החוק על האזרחים הישראלים בשטחים, מערערים את יסודות שלטון החוק במדינת ישראל.

המלצות

א. כללי

ממשלת ישראל נושאת באחריות כוללת לאכיפת החוק. עליה למלא את חובתה לשמור על שלומם ובטחונם של כל תושבי השטחים, ישראלים ופלסטינים כאחד, ללא אפליה או משוא פנים ולהנחות את כל זרועות השלטון לאכוף את החוק על אזרחיה בשטחים.

  1. חשודים בביצוע עבירות שבוצעו בשטחים חייבים לעמוד לדין בפני אותה מערכת משפט ועל-פי אותם חוקים, ללא קשר לזהותם. יש לבטל את החלת החוק הפלילי הישראלי על אזרחים ישראלים ועל יהודים שאינם אזרחי המדינה לגבי עבירות המתבצעות בשטחים. בהתאם למשפט הבין-לאומי, כל עוד נמשכת שליטת ישראל בשטחים, יש להחיל את מערכת המשפט הצבאית והמקומית על כל מי שעובר עבירה בשטחים, וזאת תוך כיבוד זכויות האדם והימנעות משימוש בענישה מינהלית קולקטיווית.

  2. על ישראל לנקוט צעדים ממשיים לשמירה על ביטחונם, חייהם ורכושם של הפלסטינים בשטחים:

    מנגנון פיקוח לאכיפת החוק על תושבים יהודים שעברו עבירות כנגד תושבים פלסטינים: יש להקים ועדת מעקב קבועה בין משרדית (משרד המשפטים, משרד המשטרה, משרד הביטחון), שתפקח על אכיפת החוק במקרים של עבירות נגד פלסטינים, בהן חשודים אזרחים ישראלים.תפקיד הוועדה יכלול, בין השאר, ריכוז מידע בתחום זה, יזימת חקירות בשעת הצורך, והבטחת אכיפת החוק .

    עדכון תקופתי של נתונים על אכיפת החוק בעבירות של אזרחים ישראלים נגד פלסטינים בשטחים:בדומה למידע העדכני שמפרסמת משטרת ישראל מדי שנה על היקף פעילותה בתחומי הקו הירוק, יש להמציא לרשות הציבור מידע מעודכן על טיפולה של המשטרה בעבירות של ישראלים בשטחים, ולפרסם אותו באופן תקופתי .

ב. צה"ל:

על צה"ל לפעול בתקיפות למניעת פגיעות של אזרחים ישראלים בפלסטינים:

  1. לבטל מיד את ההוראה לא לפתוח באש על יהודי היורה על מנת לפגוע או להרוג.

  2. להבהיר את סמכויות חיילי צה"ל וחובתם לעצור אזרחים ישראלים
    החשודים בעבירות נגד פלסטינים בשטחים.

  3. להנהיג חובת דיווח על ירי בנשק שניתן על-ידי צה"ל, אף בהיעדר נפגעים.

  4. להחרים את נשקו של כל אזרח ישראלי שעשה בו שימוש החורג מהגנה עצמית, או שאיים לעשות בנשקו שימוש כזה.

  5. לנקוט צעדים נגד חיילים שאינם מתערבים במקרים של אלימות מצד אזרחים ישראלים.

  6. לחקור באופן יסודי כל מקרה בו חיילים משתפים פעולה באופן פסיווי או אקטיווי בפגיעות של אזרחים ישראלים בפלסטינים, להעמידם לדין, ולהעניש את האשמים.

  7. אם יש צורך בהגבלת חופש תנועה כדי למנוע התפרעויות של אזרחים ישראלים, חייבים צעדים אלה להינקט כלפי המתפרעים עצמם, ולא כלפי הפלסטינים.

ג. משטרה:

  1. יש לאפשר לכל פלסטיני המבקש להגיש תלונה במשטרה נגד אזרח ישראלי לעשות כן, ולעקור מהשורש את התופעה של שליחת המתלוננים מתחנה לתחנה או מניעת הגשה של תלונה כזו בכל דרך אחרת.

  2. יש ליזום חקירות במקרים חמורים של אלימות אזרחים ישראלים, אף אם לא הוגשה תלונה רשמית. לשם כך, יש לערוך מעקב שוטף וקבוע אחר פרסומים באמצעי התקשורת (בעיקר בעיתונות הערבית).

  3. יש לזרז את הטיפול המשטרתי בתיקים של עבירות של אזרחים ישראלים נגד פלסטינים בשטחים, ולערוך חקירות יסודיות וממצות בכל עבירה כזאת.

  4. במקרים בהם פלסטיני נהרג בידי אזרחים ישראלים, יש לעשות מאמצים לאתר עדי ראייה פלסטינים ולגבות מהם עדויות.

ד. פרקליטות המדינה:

  1. על הפרקליטות לדרוש מהמשטרה חקירה יסודית, מהירה וממצה של עבירות המיוחסות לאזרחים ישראלים נגד פלסטינים בשטחים.

  2. יש לפעול למען העמדה לדין של אזרחים ישראלים, שלגביהם יש ראיות כי ביצעו עבירה נגד פלסטינים בשטחים.

  3. יש לדרוש עונשים מרתיעים והולמים לעבריינים ישראלים שפגעו בפלסטינים בשטחים.

ה. בתי המשפט:

  1. יש להשוות את רמת הענישה של עבריינים ישראלים לזו המוטלת על עבריינים פלסטינים, על-מנת להבטיח שהעונשים יהיו הולמים לעבירות ויהוו גורם הרתעתי.

  2. בעת קביעת העונש של אזרחים ישראלים, שהורשעו בעבירות נגד פלסטינים, על השופטים להתייחס למקרה לגופו, ולהימנע מכל הסתמכות ישירה או עקיפה למוצאו של העבריין או למניעים האידיאולוגיים שלו.

אפילוג

ב-25.2.94 נכנס ברוך גולדשטיין, אזרח ישראלי תושב קריית-ארבע, וחבר בתנועת 'כך', לאולם יצחק במערת המכפלה. באותו זמן התפללו באולם זה מאות פלסטינים מוסלמים. גולדשטיין, שנשא נשק אוטומטי שסופק לו על-ידי יחידת המילואים שלו בצה"ל, פתח בירי אוטומטי לעבר המתפללים שכרעו על רצפת המערה, והרג 29 או 30 מתוכם. עשרות רבות נפצעו.

בעקבות אירוע זה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר. הוועדה החלה את דיוניה ב-8.3.94, שבוע לפני פרסומו של דו"ח זה.

בצלם סבור כי העובדות המתועדות בדו"ח זה מצביעות על-כך שמעשהו של גולדשטיין לא צמח יש מאין, אלא הוא תוצאה של הסתה ממושכת לפגיעה בפלסטינים וחוליה נוספת - החמורה מכולן - בשרשרת של מעשי אלימות מצד מתנחלים נגד פלסטינים ושימוש תכוף ובלתי-חוקי בנשק, שעל רובם לא נענש איש.

השלטונות העלימו עין, במשך שש שנות האינתיפאדה, וכפי שעולה מדו"ח ועדת קרפ אף לפני כן, ממצב לא -תקין ומסוכן זה, ובחרו לעתים קרובות שלא לנקוט בצעדים הנדרשים על-פי החוק הישראלי והבין-לאומי.

על רקע זה, ועל רקע התבטאויות שנשמעו לאחר הטבח במערת המכפלה מפי תושבי קריית-ארבע, ומפי תושבים בהתנחלויות אחרות , לא ניתן לראות את מעשהו של גולדשטיין כמעשה של אדם יחיד המנותק מסביבתו, אלא כפרי של מחדלים ומעשים שנמשכים שנים ארוכות.