דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חקירת פלסטינים בתקופת האינתיפאדה: התעללות, "לחץ פיסי מתון", או עינויים?

מאי 1991, תקציר

הדו"ח מציג מימצאים חדשים המבוססים על ראיונות עם 41 פלסטנים שנחקרו על-ידי השב"כ. מן המחקר עולה כי השב"כ נוקט שיטות חקירה האסורות על-פי החוק הבינלאומי והחוק הישראלי.

29 מתוך 41 המרואיינים הם תושבי הגדה המערבית ו-12 תושבי רצועת עזה. 26 מהמרואיינים הם עצירים משוחררים ו-15 רואיינו בכלא. המרואיינים עברו חקירות ב-10 מתקני מעצר וכליאה שונים.

המרואיינים דיווחו על שימוש בשיטות החקירה הבאות:

  • עלבונות והשפלות
  • איומים לפגיעה בעציר או בבני משפחתו מניעת שינה ומזון
  • כליאה בבידוד בתאים קטנים ("ארון", "פריג'ידר")
  • קשירה למשך שעות ארוכות ("א-שבח", "בננה")
  • נסיונות אלימים לסחיטת הודאות באמצעות "משתפי פעולה"
  • פעילות גופנית מאולצת
  • מקלחות קרות, הושבה על רצפה רטובה לזמן ממושך
  • כיסוי הראש בשק למשך שעות
  • מכות קשות בכל חלקי הגוף באגרופים, מקלות וחפצים אחרים

שיטות חקירה אלה מתוארות בדו"ח בפירוט ובליווי דוגמאות, כמו כן מתוארים בהרחבה שבעה מקרים פרטיים.

הדו"ח מצביע על התנאים החברתיים והמשפטיים המאפשרים פגיעות בזכויות האדם בזמן חקירות בשטחים. החוק הישראלי אוסר שימוש בכוח בידי עובדי ציבור, ומטיל הגבלות ברורות על קבילותן של הודאות שנגבו בכוח. ואולם פעולתה של מערכת המשפט הצבאית, במיוחד במשך שלוש שנות האינתיפאדה, פגעה באיסורים ובהגנות שהחוק הישראלי מספק.

בהקשר זה יש לציין בעיקר את: (1) תקופות המעצר הממושכות בהן העציר מנותק מכל קשר עם עורך-דין, שיכולות להימשך עד שניים או שלושה חודשים, במקרים מסוימים; (2) הסמכויות הנרחבות שהוענקו לשב"כ והיוקרה הרבה לה הוא זוכה, בלא שתהיה במקביל שום מסגרת של בדיקה או פיקוח ציבורי; (3) הקושי בערעור קבילותה של הודאה בבית-המשפט.

תנאים אלה יוצרים הקשר בו התעללות בעצירים יכולה להתבצע באין מפריע. אמצעי הפיקוח החוקיים והדרכים להתלונן לוקים בחסר. המחקר לא מצא ולו מקרה אחד בו, למשל, השתמשו שופטים צבאיים בסמכותם להטיל הגבלות על השב"כ - באמצעות הוראה לאפשר פגישה של עציר עם עורך-דין, קיצור תקופת המעצר או פיקפוק באמיתותה של הודאה.

הדו"ח מבקר בחריפות את ועדת לנדוי (1987) השנויה במחלוקת. ההצדקות המוסריות והמשפטיות שמספקת הוועדה לשימוש ב"לחץ פיסי מתון" נדחות מכל וכל. שתי תוצאות של מסקנות ועדת לנדוי חשובות במיוחד:

  1. בכך שהסירה את הטאבו המוסרי המוחלט על עינויים, פתחה הוועדה את הדרך לאמצעי חקירה שאינם מותרים ואשר אסור שיהיו מותרים בכל חברה דמוקרטית שהיא.
     
  2. הוועדה הביאה את "הנחיותיה" לשיטות חקירה מאושרות בחלק סודי בדו"ח שלה, ובכך הבטיחה כי הציבור לא ידע אלו אמצעי חקירה מותרים בשמו. דבר זה תורם גם להרחבת קשר השתיקה בנושא.

דו"ח בצלם מתאר את העובדה כי גורמים נוספים (כגון אנשים המשרתים במתקני מעצר וכליאה, חיילים, שוטרים, רופאים ושופטים) מודעים או שותפים, קרוב לוודאי, לפגיעות בזכויות האדם או להסתרת פגיעות כאלה. קטע מעדות של חייל מילואים, ששירת כחובש בעזה, שופך אור על נקודה זו.

אף אחד מהמרואיינים לא הורשע או אף נחשד באחד סוגי ה"פעילות החבלנית העוינת" שלגביהם הצדיקה ועדת לנדוי את השימוש ב"לחץ פיסי מתון" בזמן חקירה. לא נראה כי יש מיתאם כלשהו בין האינטנסיוויות של החקירה לבין חומרת העברות-לכאורה או אף אם הוגש בכלל כתב-אישום נגד העציר.

כל אחד מהמרואיינים סבל מצורה זו או אחרת של התעללות. כולם, פרט לאחד, הוכו. עם זאת אין הוכחה לשימוש במכשירים מיוחדים לגרימת כאב. 18 מהמרואיינים נשפטו, על עברות קלות-יחסית, חמישה טרם נשפטו, שבעה נעצרו במעצר מינהלי ו-11 שוחררו ללא משפט. העונש החמור ביותר שהוטל על מי מהמרואיינים היה ארבעים חודשי מאסר.

בסיכום הדו"ח מובאות עשר המלצות. אלו כוללות פירסום ההמלצות הסודיות של ועדת לנדוי; הגבלת התקופה שבה מוחזק העציר במנותק מהעולם החיצון (incommunicado) ומתן אפשרות לפגישה עם עורך-דין במועד מוקדם יותר; יצירת הירארכיה ברורה של פיקוח ושליטה על חקירות השב"כ; והקמת גוף עצמאי שיטפל בתלונות נגדו.

הדו"ח מכיר בקשיים בהשגת מידע אמין על הנושא. זכרונם של הקורבנות אינו תמיד מדויק, ניתן לחשוד בהם כי הם מגזימים ממניעים פוליטיים, לעיתים רחוקות קיימת עדות חיצונית (כגון דו"ח רפואי) מעבר לזו של העציר עצמו. עם זאת, על בסיס מידה רבה של עקביות פנימית, דו"חות של ארגונים אחרים לזכויות האדם ועורכי-דין מנוסים, והדפוסים שנחשפו לציבור בחמשת מקרי המוות בזמן מעצר בין 1990-1988, כמו גם במקרים אחרים בהם הועמדו חוקרים לדין, קיים יסוד מוצק להנחה כי המימצאים אכן מדוייקים.

בצלם קורא להקמת ועדת חקירה שתבדוק את הטענות מסוגן של אלה הכלולות בדו"ח זה.