דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

הגבלות על בניה למגורים בגדה המערבית

אוגוסט 1990, תקציר

על-פי הערכת מהנדסים פלסטינים ניצבו בשנת 1990 בגדה המערבית כ-13,000 בתים שבנו פלסטינים ללא היתר. תושבי הבתים, כ-80,000 בני אדם, נאלצו לחיות בחשש שמא יגיעו אליהם צווי הריסה או דחפורים, והם ימצאו עצמם בלא קורת גג. פחד זה התבסס על העובדה שמאות בתים אכן נהרסו מידי שנה. חרף זאת המשיכו פלסטינים רבים לבנות בתים ללא היתר.

הנתונים שנאספו לצורך הכנת הדו"ח משרטטים את התמונה הבאה:

בתקופה שבה דן הדו"ח היו למעלה משני-שליש מהקרקעות בגדה המערבית אסורות לבנייה לתושבים הפלסטינים. הגידול באוכלוסיה הכפרית יצר צורך שנתי של בין 2,300 ל-2,900 בתים נוספים. ואולם מספר רשיונות הבניה שהוציאה המערכת ירד מכאלפיים לשנה ב-1979/80 לכ-1,600 ב-1985/6 וכ-400 ב-1988/9.

לעומת זאת עלה מספר הבתים שהרסו השלטונות בשל העדר רשיון מעשרות בודדות כל שנה עד אמצע שנות ה-80 למאתיים ויותר בכל אחת מהשנים 1988 ו-1989. במחצית הראשונה של 1990 נהרסו בגדה המערבית 155 בתים שנבנו ללא היתר.

רשויות התכנון והבנייה נועדו לתכנן תוכניות שתאפשרנה בנייה מסודרת, לספק לפונים מידע שידריך אותם לבנות כחוק, לבדוק תוכניות בניה המוגשות אליהן לאור דרישות החוק וצורכי האוכלוסיה, ולוודא שהבנייה אכן מתבצעת כחוק.

מהבדיקה שערך בצלם לגבי פעולת הרשויות במגזר הכפרי בגדה המערבית עולה תמונה שונה לחלוטין:

  • לשכת התכנון המרכזית לא אישרה ולו תוכנית מיתאר אחת לכפר מכפרי הגדה.
  • חשאיות אפפה את השיקולים התכנוניים של הלשכה והגופים הכפופים לה. מידע בסיסי וחיוני לתכנון הבניה לא נמסר לפונים.
  • תהליך קבלת רשיון בניה היה ממושך, מסורבל ולרוב מתסכל, באשר למעלה משני-שליש מהבקשות נדחו, וזאת כאמור משיקולים עלומים, לפחות בחלקם.

מנתונים רשמיים, עולה כי ב-1987 וב-1988 הרסו הרשויות יותר בתים משהתירו לבנות. בהערכה זהירה נראה שלו נעשתה הבניה רק בכפוף להיתריה ואיסוריה של מערכת הרישוי, היו נוספים לכל היותר 150 בתים מידי שנה בשלוש בשנים 1990-1988. בתקופה זו יצר הגידול באוכלוסיה לבדו צורך שנתי של למעלה מאלפיים בתים לשנה.

רשויות התכנון והבניה בגדה המערבית מעלו אפוא בתפקידן. הן ניצלו את הסמכויות המפליגות שהעניקו להן הצווים הצבאיים, אשר שללו בין היתר מהתושבים המקומיים את ייצוגם בגופים הממונים על תכנון הבנייה וביטלו את ערכאת הערר - דברים שהיו קיימים בחוק הירדני - וזאת בלא כל הצדקה מבחינת המשפט הבינלאומי.

בפני רבים מהכפריים העמידה המערכת ברירה קשה: לחיות ללא קורת גג או בתנאים קשים מנשוא - או לבנות ללא היתר ולהסתכן בהריסה.

מצב זה הוא בלתי נסבל ומלמד, במקרה הטוב, על הזנחה חמורה, ובמקרה הגרוע על מדיניות מכוונת.

כל שהיה על הרשויות לעשות לתיקון מצב חמור זה הוא ליישם לגבי המגזר הכפרי בגדה המערבית את המדיניות שננקטה כלפי ההתנחלויות הישראליות. כלומר: הקצאת קרקעות - כולל אדמות מדינה - לטובת הכפרים, הקמת רשויות תכנון מקומיות, תכנון מקיף בכל הרמות, אספקת מידע רב, מדויק ועדכני לפונים, גישה עניינית וטיפול יעיל בבקשות, וכן ניסיון רציני לפתור את בעיית הבנייה ללא היתר, תוך הבנת צרכי האוכלוסיה והגבלת השימוש באמצעי הדראסטי של הריסת בתים. זאת בייחוד לנוכח העובדה שבנייה כזו במגזר הכפרי הפלסטיני היא תוצאה ישירה של כשלון המערכת הקיימת.