אני נשוי וגר עם אשתי וארבעת הילדים שלנו, בני 17-6. אני עובד כעורך דין בתחום הנדל"ן ויש לי משרד פרטי בחיפה.
ב-4.11.23, בסביבות השעה 11:00, בזמן שהייתי במשרד שלי, אחי התקשר אליי ואמר שהרבה שוטרים הגיעו לבית של המשפחה בשפרעם ומחפשים אותי. התקשרתי למשטרה ושאלתי למה השוטרים שואלים עליי ומה הם רוצים וענו לי שהם רוצים אותי. שאלתי אם הם רוצים שאגיע אליהם וענו לי שלא.
העולם שלי התהפך, הרגשתי שאני בתוך ג'ונגל. קודם כל הסוהר דרש ממני להתפשט [...] הוא הורה לי להוריד גם את התחתונים. ניסיתי לשכנע אותו שאין צורך, אמרתי לו שאני בן 53 ושאני אזרח ישראלי
אחרי בערך חצי שעה, הגיעו אליי למשרד שלושה אנשים בלבוש אזרחי, נכנסו והתיישבו. עד לאותו רגע לא הבנתי מה קורה. הם הציגו לי צו מעצר. בגלל שאני עורך דין, חובה לקבל היתר מיוחד מהפרקליטות ומלשכת עורכי הדין כדי לעצור אותי, והם כבר קיבלו אותו. הם אזקו את הידיים שלי באזיקוני פלסטיק והובילו אותי החוצה. העבירו אותי לבית שלי בשפרעם, שם התחיל החלק הקשה.
הכניסו אותי הביתה כשהידיים שלי אזוקות. אשתי ביקשה מהם שיורידו לי את האזיקים כדי שהילדים הקטנים שלי לא יראו אותם, אבל הם סירבו. הם שאלו אם יש לי כסף, ועניתי שיש לי 10,000 שקלים. הם לקחו מהבית ניירת וספרים. אחרי הפשיטה על הבית שלי, לקחו אותי לתחנת המשטרה בשפרעם אזקו לי את הידיים והרגליים באזיקי מתכת. היה לי קשה ללכת. הכניסו אותי לחדר חקירות, ושם גיליתי שסיבת המעצר שלי היא פוסט בפייסבוק. הודיתי שהעליתי אותו. החוקר שאל אותי על הטלפון הסלולרי שלי, ועניתי לו שהם צריכים אישור כדי לקבל אותו אבל אין לי מה להסתיר. מסרתי לו את הטלפון והסיסמה.
אחר-כך לקחו אותי לכלא מגידו, שאני קורא לו מאז אבו גרייב, בגלל העינויים הקשים שעברתי שם. בדרך לכלא קיללו אותי כל הזמן. כשהגענו, העולם שלי התהפך, הרגשתי שאני בתוך ג'ונגל. קודם כל הסוהר דרש ממני להתפשט. עשיתי את זה ונשארתי בבגדים תחתונים. הוא הורה לי להוריד גם את התחתונים. ניסיתי לשכנע אותו שאין צורך, אמרתי לו שאני בן 53 ושאני אזרח ישראלי. חשבתי שזה אולי יעזור אבל הסוהר איים שיכו אותי. הרגשתי שאין לי ברירה, נכנעתי.
הכניסו אותי, עירום לגמרי, לתא קטן בלי דלת, שדמה לתא מדידה בחנות בגדים. הביאו מכשיר מגנומטר ידני ושמו אותו בין הרגליים שלי בטענה שאני מסתיר משהו. בחדר שבו היה התא הזה היו חמישה צעירים פלסטינים שעברו בידוק, והסוהרים הכו, קיללו והשפילו אותם. הסוהרים קראו לי חמור. הם ידעו שאני עורך דין ורצו להשפיל אותי. אבל כשראיתי מה הם עשו לצעירים הפלסטינים האחרים, הרגשתי שמצבי טוב בהשוואה אליהם. הסוהרים לקחו את הבגדים שלי ונתנו לי גופיה לבנה, מכנסיים של מדי כלא וכפכפים מפלסטיק. הם סימנו לי לעבור דרך מעבר שדומה למעבר של בקר, שהוביל לחדר שבו מכינים כרטיס לעצור. בדרך, הצעירים ספגו מכות והשפלות. כשהגענו לחדר, הם הכריחו את הצעירים לנשק את דגל ישראל שהיה על הקיר. כל מי שסירב – עבר התעללות. אחת הסוהרות אפילו הצטלמה עם אחד העצורים כשהוא נישק את הדגל. כל הזמן היו מכות, קללות והשפלות. כשהגיע התור שלי, הקצין ויתר לי ואמר לסוהרים לדלג עליי. אני לא יודע למה, אולי כי אני עורך-דין ואזרח ישראלי. אחרי שצילמו אותי לקחו אותי לתא מספר 8 באגף 10, אגף האסירים הביטחוניים. מדובר בתא קטן שכבר היו בו שבעה עצורים ולא היה בו כמעט כלום. היו בו רק מיטות מברזל, בלי מזרנים, בלי כריות ובלי שמיכות. היו שם שירותים עם כיור קטן, והדלת שלהם הייתה שבורה. אחריי הביאו עוד שני עצורים, כך שהיינו עשרה עצורים בתא, כולם חוץ ממני מהגדה: שכם, טול כרם וג'נין. בשלושת הימים הראשונים הייתי מתוסכל מאוד. כמעט לא דיברתי עם אף אחד ולא אכלתי בכלל. המזון היה באיכות גרועה מאוד ובכמות קטנה מאוד. קיבלנו צלחת אורז אחת ביום לכל התא. רק אורז, קצת גבינה לבנה, פרוסות לחם וחתיכות של מלפפונים. לא קיבלנו שום סכו"ם ולכן היינו צריכים לאכול בידיים. הרגשתי גועל, חוסר אונים, תסכול והשפלה. לא הבנתי איך זה קורה לי בגילי והיה לי קשה מאוד לראות את ההשפלה של האנשים סביבי. התקשיתי לעכל את המצב הזה. בלילה הראשון בכלל לא ישנו. בתא היה חלון ודרכו שמענו בכי וצעקות של עצורים שהוכו על-ידי הסוהרים. הסוהרים דרשו מהם בצעקות לנבוח כמו כלבים. שמענו חלק מהעצורים שבאמת נבחו אחרי שהכו אותם. הסוהרים צחקו כמובן. היה קשה מאוד לשמוע או לראות.
הכניסו אותי, עירום לגמרי, לתא קטן בלי דלת, שדמה לתא מדידה בחנות בגדים. הביאו מכשיר מגנומטר ידני ושמו אותו בין הרגליים שלי בטענה שאני מסתיר משהו
ביום הרביעי למעצר, אחד העצורים אמר לי: "אל תיתן להם לנצח אותך, תאכל, אתה חייב להיות חזק ולשרוד". הדברים שלו נתנו לי כוח ולכן התחלתי לאכול. הייתי ממש בהלם מהעצורים האלה, מהכוח והאמונה שלהם. הם הקפידו מאוד על ההיגיינה אישית ועל ניקיון התא למרות שלא היו להם באמת האמצעים לזה. הם היו מיטהרים לתפילה חמש פעמים ביום ודואגים לנקות הכול למרות המחסור בנייר טואלט ובסבון. קיבלנו סבון לעיתים רחוקות וגם אז בכמויות קטנות מאוד למרות שביקשנו שוב ושוב.
ניתקו אותנו מהעולם החיצון. החרימו את הכול. לא היה כלום, לא רדיו ולא שום אמצעי תקשורת. בכל פעם שהגיע עצור חדש כולם היו שואלים אותו מה קרה. הייתה יחידה מיוחדת שהתפקיד שלה היה להכות את העצורים. אנשים שהוכו ישבו אחר-כך שעות בלי יכולת לדבר. כל זה כמובן יצר גם הרבה לחץ נפשי. כל הזמן היו צעקות. בלילה הם היו חובטים על הדלתות, כמה פעמים בכל לילה, ומדליקים פנסים. וזה היה בנוסף למכות ששמענו.
ספרו אותנו 4-3 פעמים ביום. הם היו פושטים על התא, 16 אנשים חמושים באלות ומרביצים לכל אחד מאתנו בלי שעשינו כלום. כל הזמן שמעתי את צעקות העצורים והמכות והקללות מהתאים הסמוכים. הרגשתי שאני גמור, חששתי שלא אצא בחיים מהכלא הזה, שלא היו בו שום ערכים אנושיים. שמעתי מהעצורים האחרים בתא שלי סיפורי זוועה על מה שהם עברו. לאחד הייתה רגל שבורה וחבושה בשקית ניילון. המצב שלו הצריך טיפול יומיומי אבל כל מה שנתנו לו זה כדור אקמול מפעם לפעם. לשני היה פצע פתוח במצח ממכה חזקה שחטף בראש. כשביקשתי מסוהרים שיתנו להם טיפול ראוי הם היו צועקים עליי שאני לא מבין וזה לא ענייני. הם אמרו לי שזה מה שקורה לתומכי חמאס.
הייתה יחידה מיוחדת שהתפקיד שלה היה להכות את העצורים. אנשים שהוכו ישבו אחר-כך שעות בלי יכולת לדבר
ביום הרביעי שלי שם הוציאו אותנו להפסקה בחצר. הופתעתי לגלות שכולם יודעים שאני מתוך ישראל ושאני עורך-דין. שמעתי הרבה סיפורים מזעזעים. כולם דיברו על השפלה ומכות. היה לי מאוד קשה לעכל את כל מה שראיתי ושמעתי. היו שם עצורים מבוגרים, בשנות השישים לחייהם. היו גם המון עצורים מנהליים שנעצרו כבר בתחילת המלחמה בגלל שיש להם תיקים ממעצרים קודמים.
עד אז חשבתי שראיתי את כל הזוועות אבל הסוהרים כנראה שמו לב שישבתי בחצר ודיברתי עם כולם, כי למחרת מצבי השתנה. הם העבירו אותי לתא בידוד מספר 4. בתא היה מצלמות והיו חלון ודלת שאפשר לראות דרכם מה קורה בחוץ. לידי היו תאים 1 ו-2 ושמעתי וראיתי משם קללות, השפלות ומכות. למרות שהייתי בתא לבד, הם היו מגיעים לספור אותי. אמרתי להם – אבל אני לבדי, אבל הם רק צעקו עליי.
ראיתי איך מכים קשות עצור אחר [...] הבנתי שהוא מעזה ושהוא אולי חלק מהנוח'בה [...] בסוף אחד הסוהרים אמר לסוהרת לצאת כי רוצה להשתין עליו, ואז שמעתי אותו משתין ואומר לו: "תשתה יא בן זונה".
ביום השני שלי בצינוק, ראיתי איך מכים קשות עצור אחר. יחד עם הסוהרים שהכו אותו הייתה סוהרת שצעקה עליו וקיללה אותו. בגלל מה שהם אמרו, הבנתי שהוא מעזה ושהוא אולי חלק מהנוח'בה. היו שם 5-4 סוהרים שהרביצו לו והתעללו בו. בסוף אחד הסוהרים אמר לסוהרת לצאת כי רוצה להשתין עליו, ואז שמעתי אותו משתין ואומר לו: "תשתה יא בן זונה".
אחרי יומיים בבידוד בצינוק הם הכניסו לצינוק את חבר שלי, אחמד ח'ליפה, שגם הוא עורך דין. הוא חיבק אותי חזק ולא האמין שהוא רואה אותי שם. הוא סיפר לי שהוא עצור כבר 20 יום ועל מה שעבר עליו במהלכם. הוא דיבר כל הלילה והתנצל על זה שהוא לא נותן לי לישון. זכור לי שהוא סיפר שהוא היה באגף אחר באותו כלא. עד אז חשבתי שאני האזרח הישראלי שמוחזק בתנאים הכי קשים. אבל אחרי שהוא הגיע הרגשתי שהסבל של שנינו זהה. ביום השביעי הם הביאו לתא עוד עורך דין, בשנות השישים לחייו. הוא סירב לאכול ולשתות.
באותו יום היה לי דיון בבית המשפט בעכו ולקחו אותי לשם. לשופטת היה לק של עם דוגמה של דגל ישראל על הציפורניים. היא האריכה מייד את המעצר שלי. התעצבנתי ועשיתי לה אצבע משולשת. כשהסוהרים ראו את זה הם סטרו לי, בעטו בי וקיללו אותי. הם הוציאו אותי משם אזוק בידיים וברגליים כשהם לוחצים על הראש והגב שלי, כפוף כמו כלב. החזירו אותי לכלא מגידו והכניסו אותי לאגף שמכונה "טורה בורה". בדרך ראיתי סוהרים מכים עצורים, היו שם 4-3 סוהרים שהרביצו לעצור, שמעתי צעקות ותחנונים, דברים שלא יאומנו. הכניסו אותי לצינוק שחור ומגעיל, מלא בג'וקים וחרקים אחרים. לא היו בו חלון או מקור אור חוץ מפתח קטן בדלת.
למחרת, בסביבות השעה 11:00, הם הביאו צעיר לצינוק שלידי. הוא לא הפסיק לצעוק מכאבים. ניסיתי לדבר איתו דרך הדלת, שאלתי אותו מה הסיפור שלו, אמרתי לו שיירגע. הוא אמר שכואב לו ושהוא עומד למות. הוא כל הזמן ביקש שיתנו לו טיפול רפואי וקרא לחובש ולסוהר. הוא הכיר אותם וקרא לסוהר בשם שלו "קופטאן" - אבל אף אחד לא ענה לו. פעם אחת הגיע חובש ואמר לו "כבר נתתי לך 6 כדורי אקמול אין לי מה לתת לך עוד". שאלתי את הצעיר איך קוראים לו והוא לא אמר לי, ואמר רק שהוא סובל ושכואב לו מאוד. בכל פעם שהגיע סוהר ביקשתי מהם לעזור לו אבל בכל פעם הם רק קיללו אותי, אמרו לי שזה לא ענייני והורו לי לשתוק. הוא המשיך לצעוק ולהתחנן לעזרה עד לפנות בוקר, ואז השתתק. בשעת הספירה שמעתי אותם קוראים כמה פעמים: "מרעי, מרעי". הוא לא ענה. שמעתי אותם פותחים את הדלת שלו, והצצתי דרך הפתח בדלת שלי. הם נכנסו לתא והתחילו להרביץ לו, שמעתי את הבעיטות פוגעות בגוף שלו. אחר כך שמעתי אחד מהם מבקש לקרוא לרופא ולהביא את תיק העזרה הראשונה. הרופא הגיע אחרי כמה דקות. הם נשארו בתא למשך יותר משעה. אחר-כך שמעתי אחד מהם אומר בערבית: "העיקר שאתם בריאים". כולם צחקו וסגרו את הדלת. הבנתי שהוא מת. אחרי שעה בערך הם חזרו עם אלונקה על גלגלים. הם הוציאו את הבחור עטוף בשק שחור ועזבו. בהמשך, נודע לי ששמו היה עבד א-רחמאן מרעי, בן 23, ושהוא היה תושב קראוות בני חסאן ואבא לארבעה ילדים. עד עכשיו אני לא מסוגל לשכוח את הקול שלו ואת והתחינות שלו.
אמרתי לו [לחובש]: "...אתם הרגתם אותו", והוא אמר לי לא להתערב. אחרי 30 דקות נכנסו לתא שלי חמישה סוהרים, עצבניים כמו חיות טרף, והם אמרו לי שהם יהרגו אותי
אחרי כמה שעות, חובש הביא לי כדור לטיפול בסוכרת שלי. אמרתי לו שהעצור שנפטר צעק כל הזמן וביקש טיפול. החובש אמר לי שמרעי נפל מהמיטה העליונה במיטת הקומתיים מבטון שיש שם בתאים. אמרתי לו: "לא, אתם הרגתם אותו", והוא אמר לי לא להתערב. אחרי 30 דקות נכנסו לתא שלי חמישה סוהרים, עצבניים כמו חיות טרף, והם אמרו לי שהם יהרגו אותי. הרגשתי איום אמיתי על החיים שלי, ושהמסר הוא שלא כדאי לי לדבר על מה קרה למרעי.
למחרת, ב-13.11.23, הגיע סוהר ואמר לי שיש לי דיון בבית משפט. הוא שאל אם יש לי התנגדות להשתתף בו מטלפון. הייתי במצב נפשי קשה מאוד ולכן הסכמתי. השופט אמר לי שמשחררים אותי. אמרתי לו לא להתבדח על חשבוני כי אני במצב קשה. הוא אמר לי לא לפחד, ושאני משתחרר. וכך באמת קרה.
כל הסיפור הזה היה כמו סרט אימה. אני עורך דין וחייתי את החיים שלי כרגיל. פתאום מצאתי את עצמי במקום הכי גרוע בעולם. זו הייתה חוויה קשה מאוד. עכשיו , כשמסרתי את העדות הזאת, ונאלצתי להיזכר במה שהיה שם, התקשיתי לנשום כמה פעמים. במהלך המעצר שלי איבדתי 8-7 קילו מהמשקל שלי, תוך 10 ימים בלבד. כשחזרתי הביתה, אשתי בכתה כשהיא ראתה אותי, והילדים שלי פחדו ממני בגלל שלא התגלחתי כל הזמן הזה והשיער שלי היה פרוע – לא נראיתי כמו אותו אדם. בשחרור לא החזירו לי את הבגדים שלי, ואת הטלפון שלי קיבלתי בחזרה רק אחרי שלושה חודשים.
זו הייתה חוויה מחרידה.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם סלמא א-דבעי בתאריך 29.5.24
** העדות בכתב נגבתה בנפרד מראיון הווידיאו ואינה תמליל שלו
