ב-27.8.23, בשעה ארבע לפנות בוקר, בערך 15 חיילים ישראלים פשטו על הבית שלנו, בשכונה המערבית של קבאטיה. הם אזקו לי את הידיים, כיסו לי את העיניים עם חתיכת בד ואז לקחו אותי מהבית. הכניסו אותי לג'יפ צבאי והושיבו מולי כלב, שהפחיד אותי מאוד. במהלך הנסיעה, חיילי הכיבוש הכו אותי בראש ובצוואר. הורידו אותי במחנה דותן ושם נשארתי למשך ארבע שעות ואז העבירו אותי למחנה אחר, שבו נשארתי במשך בערך שעתיים. עד עכשיו אני לא יודע איפה זה היה. משם לקחו אותי למחנה חווארה, ושם החזיקו אותי שמונה ימים שבמהלכם לקחו אותי לבית המשפט בסאלם שהאריך לי את המעצר בעוד שמונה ימים.
אחרי שעות ארוכות של נסיעה, אנשי יחידת נחשון שוב הכו אותי, וגם ערכו עליי חיפוש בעירום וצילמו אותי עירום
אחרי הדיון חקר אותי חוקר משטרה בסאלם. הוא שאל אותי על העבודה והפעילות שלי ואמר שאני חשוד ביידוי אבנים ובהשלכת מטעני צינור. עניתי לו שאני לא עושה דברים כאלה. מסאלם החזירו אותי למחנה חווארה ואחרי שמונה ימים העבירו אותי משם לכלא מגידו באוטובוס עם עוד עצורים. בכלא, אחד הקצינים אמר לי שאני עצור מנהלית לשישה חודשים.
עד שהתחילה המלחמה בעזה, המצב בכלא היה סביר מבחינת מזון, שתייה, יציאה להפסקה ומקלחת. אבל אחרי פרוץ המלחמה היחס השתנה. אסרו עלינו לצאת להפסקות והחרימו לנו את הקומקום, הטלוויזיה ומכשירי הרדיו שהיו בתא. הם החרימו גם את הסיגריות וציוד אישי כמו בגדים. שלטונות הכלא התחילו לבצע חיפושים יומיים בתאים. הם גם קיצצו את כמות המזון. כמות האוכל שקיבלנו לא התאימה למספר העצורים והאיכות שלו הייתה ירודה.
המצב נשאר אותו דבר עד שהעבירו אותי לכלא הנגב ב-3.11.23. במהלך ההעברה, אנשי יחידת נחשון הכו אותי ובעטו בי. כשהגענו לשם, אחרי שעות ארוכות של נסיעה, אנשי יחידת נחשון שוב הכו אותי, וגם ערכו עליי חיפוש בעירום וצילמו אותי עירום. פחדתי מאוד כי שמעתי צעקות של עצורים אחרים שהוכו.
ההתנהגות של הסוהרים אחרי פרוץ המלחמה נעשתה אלימה מאוד. באחד הימים, שמעתי צעקות של האסירים בתא הסמוך; בהמשך נודע לי שאחד העצורים שאל סוהר אם יש הפסקת אש או פתרון כשלהו, כי לא קיבלנו שום חדשות מהחוץ, ובתגובה לשאלה הזו הכו אותו למוות. במשך חצי שעה אחרי התקיפה, הסוהרים פשוט השאירו אותו שם. קראו לו ת'אאיר אבו עסב, הוא היה תושב קלקיליה, והיה בכלא מאז שנת 2005.
בכל פעם שניסיתי לכסות את הראש עם הידיים הכו אותי עליהן בנוסף לשאר חלקי הגוף
גם הכללים שחלים בזמן הספירה השתנו לגמרי. כל עצור היה צריך לעמוד, לשים את שתי הידיים שלו על הראש ולכופף את הצוואר. אחד הסוהרים קרא ברמקול את השמות וכל עצור היה צריך לענות שהוא נמצא. פעם אחת, אחרי הספירה, שבוע לפני השחרור שלי, סוהר שאל אם אנחנו אנשי חמאס ואנחנו ענינו לו שאנחנו אסירים. הסוהר אמר לחברים שלו לתקוף אותנו. הם בעטו בנו והכו אותנו עם אלות ממתכת. בכל פעם שניסיתי לכסות את הראש עם הידיים הכו אותי עליהן בנוסף לשאר חלקי הגוף. כאב לי מאוד, התקיפה נמשכה דקות ארוכות. כשהסוהרים יצאו מהתא שלנו, תא מספר 10, כולנו ישבנו על הרצפה מוכים וחבולים וחלקנו ממש פצועים.
בלילה אחרי התקיפה, כשהלכתי לשירותים, איבדתי את ההכרה ונפלתי על הרצפה. האסירים משכו אותי בחזרה למיטה. למחרת, הגיעה חובשת או רופאה ובדקה אותי, במיוחד את פלג הגוף העליון – הגב והכתפיים ואת כפות הידיים. היא חיטאה לי את הפצעים ושמה לי יוד. היא גם חבשה לי את כפות הידיים וחזרה בכל 48 שעות כדי להחליף את התחבושות. הרגשתי שהיא עצובה בגלל מה שקרה לי, היא נראתה עצובה ומוטרדת ממה שהסוהרים עשו.
אחרי שהותקפתי, במשך שאר המעצר שלי, לא הייתי מסוגל כמעט להשתמש בידיים מרוב כאבים. היה אסיר מטול כרם שעזר לי לאכול ולשתות. כאב לי במיוחד כשהלכתי לשירותים.
ב-27.11.23, בשעות הערב, הגיעו לתא כמה סוהרים רעולי-פנים ואחד מהם קרא לי והורה לי לבוא איתם. הם לא הסבירו לי שום דבר ופחדתי מאוד. הם לקחו אותי לחדר שבו היו עוד צעירים וחיכינו שם במשך שעה. כולנו לא ידענו שעומדים לשחרר אותנו.
לפני השחרור קצין שב"כ הזהיר אותי שלא לערוך חגיגות ולא להתראיין לתקשורת. הוא אמר שאני צריך לשמור על שקט ואיים שאם לא אעמוד בתנאים האלה, הם יעצרו אותי שוב
אחר-כך הכניסו אותנו לרכב שלקח אותנו למחנה עופר. הנסיעה לקחה בערך שעתיים ורק כשהגעתי לעופר נודע לי שעומדים לשחרר אותי. בזמן שחיכינו בכלא עופר, הביאו לנו בגדים (טרנינג) ונעליים ואמרנו לנו ללבוש אותם. והם הכריחו אותי לתת טביעות אצבעות, וזה היה קשה בגלל הכאבים בידיים שלי. לפני השחרור קצין שב"כ הזהיר אותי שלא לערוך חגיגות ולא להתראיין לתקשורת. הוא אמר שאני צריך לשמור על שקט ואיים שאם לא אעמוד בתנאים האלה, הם יעצרו אותי שוב. אחר כך מסרו אותנו לנציגי הצלב האדום. מייד כשנכנסתי לאוטובוס, סיפרתי לאחד מהם שהכו אותי ושיש לי כאבים בידיים. היה שם רופא מטעם הצלב האדום, הוא החליף לי את החבישה בשתי הידיים. לקחו אותי לרמאללה.
כשהגעתי לרמאללה, אחי מועתז ואימא שלי לקחו אותי לבית החולים הממשלתי ברמאללה. עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן, והתברר שיש לי שברים באצבעות ביד ימין וביד שמאל ושאני זקוק לניתוח ולקיבוע השברים. כשהגעתי סוף סוף הביתה לקבאטיה, הייתי עצוב כי לא יכולתי לחבק את אבא שלי ואת החברים שלי בגלל הכאבים.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-29.11.23
